הד הצרחות

עם פרשת האב המטלטל שתפסה את הכותרות ושבתה את תשומת לבנו, הטור השבוע הוא מטריד וקשה לקריאה. לא יכולתי שלא לכתוב אותו, אבל אינני יכול להמליץ לקרוא בו.

עדכון: עקב פניות מקוראים השיר הוסר מדף הפייסבוק של מבעד לאובך. ההצצה הזו לעולם הפנימי של רוצח - גם אם לעולמו הפנימי של רוצח דמיוני - הייתה קשה לי למחשבה וכתיבה, ואין ספק שהיא קשה גם לקריאה. בינתיים הוא יהיה זמין כאן לעיונם של קוראים עקשנים.




ילדי מביט בי   מעריסתו הקטנה
ומבט מאשים הוא נועץ בי.
הוא עוד לא מדבר, בשנתו הראשונה,
אך טינתו העזה תחכה לי.
אני רואה בעיניו   המשקפות את עיניי,
את הבוז והלעג הדק,
וידיו הקטנות   מציגות את חיי
כבדיחה לחיוך מתקתק.
"אתה כבר לא ילד. כבר אבא - כבר איש"
הוא צוחק כאילו סיפר לי בדיחה,
"אך כל חייך הם כקורי עכביש,
לעומת מה שהוריך היו, כשהיו בגילך".

אני מתרחק מהמיטה הקטנה ונסוג,
מנסה להעלם בפינה,
אבל המרחק הזעיר   לא עוצר כעסו,
והוא משמיע עוד קול רטינה.
אני רץ וצועק  כדי להשתיק ביקורתו,
אך הוא פורץ בבכי חזק.
ובין צרחותיו   גם מילים מתגבשות
לכתב אישום אכזרי ומוצק.


אני יוצא מהבית,  טורק דלת כבדה,
וצרחותיו המרושעות הושתקו
והשמש זורחת,   והרוח קלה,
ופרחים עדינים לבלבו.
והאוויר הנקי    ממלא ריאותיי
והריחות ממלאים את ליבי,
אך הד הצרחות   שמהדהד באוזניי
לא נותן מנוחה לנפשי.

אני מסתובב ברחובות, כדי לשטוף את עיניי,
ולהשתיק את הקול בראשי,
אך בשלוליות ושמשות, אני רואה את פניו,
הנועצות בי מבט מאשים.
אני מחיש צעדיי, אני נושך לשוני,
אני מדבר אל עצמי בקול רם.
אך אינני משתיק את הקול באוזני
שנדמה כי לא יידום לעולם.
אני רץ ובוכה, נדמה שרצתי שעות,
הלילה החשיך כבר סביבי.
לא התכוונתי לחזור, אך מבין הדמעות,
אני רואה שוב את דלת ביתי.

אני נכנס שוב לבית,   כפושע נידון,
בצעדים מפוחדים ושקטים.
וחדרים חשוכים, בקול שָקט וברור,
מקדלמים סעיפי אשמתי.

וילד ישן, בין נשימה לנשימה,
לועג לי בקול צח ובהיר.
והתקרבתי בשקט - כי אימו ישנה -
ואני מרוצץ את ראשו אל הקיר.


והיום עוד יזרח,   ואישתי הגאה, 
עוד תשטוף את הדם מידיי. 
ואני מתקפל לי מאושֶר,   מתיישב בפינה,
וישן עם חיוך על פניי. 

השבוע עלה לכותרות כתב האישום בפרשה שזכתה לכינוי המצמרר פרשת 'האב המטלטל', בו הואשם אדם בתקיפת שני ילדיו בני הארבעה חודשים, וגרימת מותו של אחד מהם. שמענו בשנים האחרונות על כמה מקרים של הורים שרצחו את ילדיהם בלהט הרגע או בכוונת תחילה, אך אלו ידעו שביצעו רצח והתנהגו בהתאם - הם ניסו להסתיר את הגופות ולשבש את הראיות. מה מוביל אדם לתקוף באלימות כמעט אגבית את הילדיו התינוקות, ואז להבהיל אותם לקבלת עזרה?

מבלי להכיר את פרטי המקרה לא יהיה זה הוגן אפילו להניח שהאיש אכן אשם, ולא נוכל להתיימק להציץ לעולמו הפנימי של אב זה. אך כשדימוי המאורעות רודף את הדמיון ומורט את העצסים, קשה שלא לנסות ולנחש מה מרגיש אדם ברגעים כאלו. 

ישראלים חדשים

נפתלי בנט, יושב הראש הטרי של המפד"ל, פרסם לאחרונה את 'תכנית ההרגעה' שעיקרה סיפוח השטחים לישראל תוך יצירת אוטונומיה בערים הפלסטינאיות, שיקושרו ביניהן בנתיבים תחבורתיים עצמאיים - שהרי "גם הערבים .. לא אוהבים לעמוד בפקקים ארוכים". 

תחת שמיים קודרים ושמש חורפית
בקול תרועה רהוטה, חגיגית,
בלי להציע חידוש, או בשורה, או תכלית,
הופרחה לאוויר עוד תוכנית "מדינית".
זו תכנית לסיפוח שטחים וגבעות.
וגם שלושה מיליון אנשים. מה לעשות.

בכסות מתונה ונימה עניינית,
נפתלי בנט, בתבונה ערמומית,
פורש תוכנית, איומה, קיצונית,
לנגוס בכל הר וכל עיר ערבית.
ותושבי הערים? מה בהם ייעשה?
הפנטזיה של בנט לא דואגת לזה.

גם נתניהו גילה תכניתו ברבים:
את מזרח ירושלים להקיף בבתים,
להלבין ישראל מול פני העמים,
ולחבר את ירושלים למעלה אדומים.
מי שמקיף את ירושלים בבית ובית,
מספח יותר מגבעה ועץ זית.



כי זו אמת נוראה, והיא מכה בפנים,
שביהודה ושומרון גרים ערבים.
והמצרף לישראל גבעות והרים,
מצרף גם כמה ישראלים חדשים.
 ונתניהו ובנט, בחובבנות רשלנית,
מוותרים על היות ישראל מדינה יהודית.

לא נעים להגיד

מכתב פתוח לקברניטי האופוזיציה

בשיתוק מדיני, בלי חזון או נווט,
כספינה בלי קברניט על גלים,
עם שר חוץ זועף המניס במבט
אהדתם של בני ברית ותיקים,
כל סגן שר משחרר הצהרה או משפט
ומשפיל ישראל בין עמים.
ומכשלון מדיני או מבוכה דיפלומטית,
למהלך צבאי מגושם.
בכל יום שעובר עוד מכה טראומתית
למעמד ישראל בעולם.

ומכשלון מדיני למבוכה כלכלית,
עם שר אוצר לא יוצלח ושביר,
ומדיניות ממשלתית נחושה, עקשנית,
להעדיף אוליגרך על שכיר.

כך קרנות הפנסיה הוכו, חבולות,
ונשחקות מרבעון לרבעון,
בידיי אוליגרכים  כושלים המתכחשים לחובות
ושתיקת בני בריתם בשלטון.

קבלני העובדים מתרבים כאן לרוב,
והעושק הוא לחם חוקם,
ומעמד שלם שזה בא מקרוב
והופקר לשועי העולם.
והעם שזעק כאבו ברחוב
הוחזר בלי תשובה מדלתם.

מִדוחות מבקר שגנזה ממשלה
פן ישמעו בקול רם וברור,
עד מפלגה חזירית העושה כבשלה
בנכסי מדינה וציבור.
והמון זועם שהתעורר לפעולה
וזעק זעקה לשחרור.

מול כל אלו נִשְקנוּ הוא אחד וברור,
והוא חד, ונוקב, ובוער.
כי בְּאופק פחדיו של כל איש ציבור
ממתין לו פסק דין הבוחר.
ומול מָעַל וכשל בולט וכָּעוּר,
אין מקום לכל פסק דין אחר.
כך יום הבחירות התקרב לו ובא,
וקרבה השעה לה המתנתם.
השעה להרים בכיכר צעקה,
ולזעוק, 'מושחתים, כי נמאסתם!'.
זוהי שעת התגמול בקריאה מוצקה,
זוהי שעת התגמול שהבטחתם.

כך קַרבה השעה וגדול האתגר
למהפך מדיני מיוחל.
ונקבע תאריך, מוקדם ממאוחר,
ונקבע יום בחירות מיוחד.
ויריביכם נערכו במערך מאולתר,
כי השניים טובים מאחד.

כך גדל האתגר ונדרשתם כעת,
לעמוד מול פני שתי מפלגות.
אך אם היעד צמח ומעט התרחק,
התחזקו בכם גם הרוחות.
כי על האיחוד לייתר כל פילוג וספק,
כי נושא הוא חזון בלהות.

      ואז -



ואז, חיש מהר, לתקשורת יצאה,
שרת חוץ ידועה בדימוס,
והודיעה - גם היא כאן תטה את כתפה,
למאבק מאוחד לבחירות.
מאוחד, זאת אומרת, אם רק בני בריתה,
יעמידו אותה שם בראש.
ואליה הצרף המנהיג הטרי,
המטיף בכל קול לשינוי.
והודיע גם הוא שהאיחוד אפשרי,
אם יתנו לו את מוט ההיגוי.

ומנהיגת המחאה שבאומץ ועוז,
הציגה חלופה רהוטה,
שוב לא יכלה לא ללעוג וללעוז,
והלבינה את פני עמיתה.

מי פרש, מי לעג, מי החליף מפלגה,
לכולם נימוקים נכבדים.
אך מנאום משולהב להודעה מפתיעה,
הלכו ופחתו ההדים.
ורוח הקרב, שבעוז פיעמה,
הייתה לרוח רעה ואדים.

נהוג לומר וגם לכתוב בעיתון,
בשנינה שהייתה למשילה,
שאופוזיציה לא מנצחת בחירות -
מפסידה בהן ממשלה.
אך כשעומדת מולכם ממשלה שכזו,
התבוסה שלכם היא, כולה.

כי האמת השבוע הפכה לברורה,
ואולי לא נעים להגיד -
אך בין ארס, לפלג, לטינה מכריעה,
פשוט מגיע לכם להפסיד.

שמאל קיצוני

עם בחירתה של רשימת מפלגת העבודה לכנסת ה-19, יצאה דוברת הליכוד בהודעה כמעט פבלוביאנית לעיתונות: "הרשימה השמאלנית, הקיצונית של מפלגת העבודה משקפת את היושבת ראש יחימוביץ' שהצביע לחד"ש. זו רשימת שמאל קיצוני שתמכה בהתלהבות בהתנתקות, שהעלתה את החמאס בעזה ועכשיו עלולה להביא את עזה לתוך ירושלים ולמבואות פתח תקווה." (הטעויות במקור. תודה לטל שניידר על הטקסט)

כבל והרצוג. גם פואד. בר לב. 

עלו - מתרגשים - לבמה. 

מי ותיק, מי חדש, מי אוכל את הלב, 

מי דומע מול פני האומה.

ומול מסכי חדשות במצודת זאב,

מגיבים כרגיל, בעצבנות ואימה.

וכמו זמר שלמד רק את אחד התווים

ומנגן רק אותו, שוב ושוב,

שלח הליכוד סוללה של דוברים,

להקריא מן הדף הכתוב:

'הרשימה הנבחרת היא שמאל קיצוני,'

דקלמה דוברות הליכוד,

'ויחימוביץ' עצמה היא שמאל בוגדני,

שתביא לנו עוד התנתקות'.

'עזה. חמאס. נסיגה וטילים.

מנהיגות שמאלנית. אדומה.'

והמשיכה היא כך ברשימה של מילים,

המשדרות, כך נראה לה, עוצמה.

כמו זמר שלמד רק את אחד התווים,

ופוצח כל יום בקונצרט.

ואנחנו, בלי חשק, קהל הצופים,

מכירים את השיר בעל פה. 

כי אם פואד, אם רבין, אם אריק שרון,

נחשבים שם לשמאל קיצוני,

אז לא נותר עוד הרבה להגיד בנדון,

רק לחייך בחיוך עוקצני.

ובחיוך עוקצני נביט בדוברים,

המשדרים מצוקה עצבנית,

ונזכיר בחיוך רק כמה דברים,

בעקיצה נמוכה, עדכנית.

אם ניהלתם עם עזה שיחה מדינית,

ועם חמאס סוכמו הבנות,

ומדינת פלסטין כבר הוכרה חגיגית,

מה עוד נשאר לשמאל קיצוני לעשות?

נאמר כמה דברים בפרוזה, ונשאיל כמה שורות של שירה

סוף השבוע האחרון היה עמוס באירועים.
מפאת חוסר הזמן לא פורסם השבוע טור של מבעד לאובך, ועם קוראיו הקבועים של הטור הסליחה. 
במקום זאת, נאמר כמה דברים בפרוזה, ונשאיל כמה שורות של שירה, על אירועי השבוע האחרון:
מבצע 'עמוד עשן' עשוי להיות טעות טקטית, אבל הוא אינו עוולה מוסרית. יתכן והוא נפתח בתחבולה, יתכן שהמערכה האחרונה נפתחה ביוזמתנו. אך זו מערכה נוספת במלחמה ארוכה, ואם הייתה סיבה להאמין שהמתקפה הזו תע

צור את שגרת ההתלקחויות בגבול, הרי שהיא הייתה מהמוצדקות שבמערכות ישראל*. נדמה לעיתים שכל מי שמגנה את ההתקפה האחרונה כפשע - לא כמעשה לא חכם, אלא כמעשה נפשע - התרגל להתנגד לכל פעולה צבאית ישראלית, והוא מדבר רק מתוך אותו ההרגל.

ולחיילי המילואים שנאספים בשעות אלו בבסיסי האימונים ונערכים לפלישה שייתכן שתהייה וייתכן ולא תהייה - על כתיפכם מוטלת המשימה הכבדה ביותר. עליכם להביא את הישראליות למלחמה הזו, ולהלחם בצורה שבה ישראלים נלחמים. לא כמו שמכים חמושי החמאס, לא כמו שמשתלחים החיילים הסורים בחומס ובחולה, אלא כפי שנלחמים חיילים ישראלים - בלי לתת לאבק הקרב לעוור את ראשם ולבם. חשוב לזכור שדווקא כשהקפדנו על הגישה הזו, זכינו בנצחונותינו המפוארים ביותר.

המשימה שעומדת מול חיילי המילואים, ובעיקר בפני הקצונה הזוטרה והמפקדים בשטח, היא לנהל את המלחמה הזו כפי שכתב לפני שנים** משורר אחר על קרבות אחרים:

להלחם כ"ברק מול גדרות ומול תיל
כברק המבשר רעמים,
כברק המאיר את הליל,
באור אחוות לוחמים.
משורות מוצבים בבית-שאן,
עד הקו בין רכסי החרמון,
כתגמול יומיומי על פשען
של דמשק בגדד ועמון.
[...] מן האבן וקרב ברחוב,
לשדות מלחמה בין בתים,
[כ]חטיבה שיודעת ללחום
אך לנצור מול אישה וילדים" .

מביא דברים בשם אומרם:
* מיוחס לאריאל שרון, על מלחמת לבנון הראשונה. המשפט הסב לשרון נזק כבד בדעת הקהל, וכיכב בתעמולת הבחירות בשנת 2001.
**מתוך המנון חטיבת 188. המחבר אינו ידוע

הקונספציה

המאה העשרים בקושי חלפה
ומחליפתה עוד טרם התחילה,
כשיישובי הדרום טווחו לעייְפה,
ביעילות שבמהרה העפילה.
מיישובים שכנים התפשטה המאכלת
לעיירות ולערי הדרום,
ואיתה חיים של דריכות מתמשכת,
של קסאמים, וצבע אדום.

וראשי ממשלות ושרי בטחון,
מביטים בעיניים כלות,
ומסרבים להקשיב לקול הגיון,
וממשיכים במחול היאוולות.
כולם מסכימים ש"המצב לא נסבל",
במס שפתיים חיוור וקלוש.
אך מיהי הדמות שתעז לקרוא בהיכל
שהמלך עירום ותלוש?!

כבר תריסר של שנים שהנגב גועש,
והממשלה משתרכת בלי חשק.
מיליון ישראלים חיים תחת אש,
אך אנו מסרבים לשקול שביתת נשק.
כבר הפצצנו את עזה עד עיי חורבות.
גם חיילים רגלים כבר שלחנו.
אך נצחונות מכריעים שמצטלמים בתמונות
לא נשאו רגיעה לה פיללנו.


בשישים שנים של עימות מזויין,
מול בעת' או עריצים קומוניסטים,
באמת שראינו כל נבל או רודן,
גנרל או מנהיג טרוריסטים.
אך גם לפני ששלום עוד עלה על פִּיוֹת,
עת אויבנו עמדו חמושים,
ידענו לשבת מול שולחן האומות,
ולדון בהסכמים זמניים.

מסביב לגבולנו, במזרח התיכון,
חלאות ונבלים יש בשפע.
אסד יורה פגזים בַּהמון,
שישכלי הקיש כמו צפע.
המלך פארוק, "הגנב של קהיר",
בייש את זכר אביו,
וקולונל נאצר, אויב עז ומריר,
קרא לכיבוש תל אביב.

באמת שראינו כל נבל או רודן,
ויותר מכמה נחשים.
ואם מול אלו ניהלנו משא ומתן,
אז הַנִיְה הוא נופת צופים.
השלום עוד רחוק עם ממשלת חמאס.
ודוחים אותו שני הצדדים.
אך גם מבלי להכיר בשלטון שנתפס,
ניתן להסכים בכמה עניינים.

שביתת נשק דינה אינו כשלום.
אין בה הכרה או ויתור.
זו הסכמה הדדית שבינתיים, היום,
הקרב סובל דיחוי ואיחור.
כשהנגב מופצץ כבר תריסר של שנים,
ועזה בעיי חורבות,
הרשו נא לשני אויבים מושבעים
את הקרב הבא כאן לדחות.

כבר תריסר שנים שהנגב גועש
וראשי ממשלות ושרי בטחון
ממלמלים הצהרות על חיים תחת אש
אך מסרבים לוותר על תמונת ניצחון.
ובכן, מיהי הדמות שבלב לא חושש,
מלוא גרון וקבל עם ומשק,
תעז לעמוד מול אומה ולחדש,
ולטעון בלהט וחשק -
          שמיליון ישראלים החיים תחת אש,
          מצדיקים עבורה שביתת נשק?


זו אמירה ידועה ונטולה ממחלוקת
הנתמכת היטב בעובדות
שאפשר להוליך את הסוס אלי שוקת
אך לא ניתן לגרום לו לשתות.
ובכן, זה הסוס הזקן משווע למים.
משוועים לה כאן שני הסוסים.
אם תושיבו אותם סביב שולחן ליומיים,
תתפלאו עוד לראות עטים נשלפים.

טינה

השמים קדרו מעל הים הרחוק,
ובישרו סערות, ובישרו את עוֹזַן,
כשגשמי מבול, בהתקפה של אמוק,
דהרו על רוחות שאין לעוצרן.
דהרו על רוחות, ורכבו על גלים,
והכו את העיר, והכו את החוף.
אך גם הן לא יכלו לגאוות תושבים
שחשקו שיניהם והמתינו עד סוף.

ניו יורקים גאים, המתגאים בעוזם,
הצדיעו באומץ לחבריהם המתים.
ונמטלו מעדר ולבשו את אבלם,
ויצאו לשקם את הריסות המבנים.

הניו יורקים גאים. הם מתגאים בעוזם.
והשבוע הוכיחו קור רוח ועוז.
והעולם העגול הזדרז לברכם
עת הוכו בביתם אך סרבו לארוז.
העולם העגול, מבייג'ין עד פריז,
מסיביר הקפואה עד ליסבון השמשית.
וכדי לפגוש בלשון שתלעג או תלעיז,
נסיט מבטנו לערב סעודית.

שם, שטופים בשנאה ומפלפלים פילפולים,
יצאו כוהניו של נביא השלום,
ופסקו הלכה אכולת מרורים
ששמחה לאידם של הרוגי האסון.

'אלוהים העניש את הכופר האדיר,
שעוצמתו הרבה היא עלבון לדתנו.'
כך חשבו בחיוך נעלב ומריר
וחזרו להרהר בעינוי נשמתנו.
העולם העגול תמך ושיבח
מסיביר הקפואה עד ליסבון השמשית.
אך מי שחיפש לו קולות שביקשו לנגח,
לא נאלץ להרחיק עד ערב סעודית.

כאן בשכונה, בארצנו שלנו,
במי האפסיים שבמעלה אדומים,
זה אמנון יצחק, שאת חרפתו כבר ידענו,
והשנאה והבלע הם חבריו הישנים.

"ונטילטור הפעיל הקב"ה להם שמה"
הסביר ברהיטות עדינה ושנונה,
והמשיך ודיבר על הסופה הנחמדת
בטון מבודח ובעליצות מרנינה.
'אלוהים העניש את הכופר האדיר,
שעוצמתו הרבה היא עלבון לדתנו.'
כך חשב בחיוך נעלב ומריר
וחזר להרהר בעילוי נשמתנו.

שנאה תהומית כשנאתו של קבצן
למחווֹת נדיבות ברחובות שסביב.
כשנאה המפעמת בנער מרדן
למחווַת סלחנות מידיו של אביו.

שנאתם היא זהה, ומקורה הוא אחד,
גדולתה המפוארת של אומה של נוצרים.
כי אלוהים הבטיח להם ובלבד,
גדולה ותפארת וכוחות אדירים.
שנאתם מפעמת בחזה וספרים.
שנאתם היא עזה ובלתי מתפשרת.
זו שנאת האדם ושנאת הגויים,
ושנאת הקדמה בהתבודדות מכותרת.

הסערה שככה והשטפונות מתנקזים
ואמריקאים גאים מתחילים לעבוד. 
ואזרחי ישראל, כמו כל העמים,
מצדיעים לכבודם באהבה וכבוד.

הכלבים עוד נובחים והשיירה לה עוברת.
וכלל לא משנַה עוצמת הנביחות.
נמשל השיירה היא אחווה משותפת,
והכלבים הנובחים הם רבנים או מוּלוֹת.
שנאתם הקטנה, דחוייה ומפוחדת,
מכתימה את כבודנו ומבזה את הדם,
אך שנאתם לא תוכל לאומה מאוחדת
שמוקיעה בכל קול את שנאת האדם.

זו שנאה ותיקה, כבר נפגשנו רבות,
היא צדה המכוער של יהדות הגולה.
זהו צד שהוזנח בעמל הדורות,
וזו העת לעוקרו בנחישות פעילה. 

סך חלקיו

בין כותרות מתרפקות על התחלה משותפת
אי שם במרתפי הליכוד,
לאזהרות נרעשות ממפלגה מסוכנת
המתהדרת בתואר 'אחדות',
עוד לא יבש הדיו על הסכם איחודים
שנוסח רק לפני דקותיים,
ואין כבר מה להוסיף להררי המילים
ששפכו פרשנים על השניים.


במדינה המורגלת בבריתות מבוזות
שאין בן לא כבוד, לא תבונה,
הצליחה לבלוט לה הפארסה הזאת
המתהדרת בטובת המדינה.
עוד לא הספקנו לכתוב על האיחוד המשולש
ועל שובו של גנב שלמונים,
והנה הודיע הליכוד המותש
על איחוד עם הכושלים בַּשרים.


עם שר החוץ הזועף שהבעיר מדורות
כל אימת שניתן לו מרקע
ושר תשתיות ששירת את ההון
נאמן כֵּמו עבד נרצע.
ועם שר תיירות, כמו תייר בעצמו,
שלבש משקפיים שחורים,
כדי להסתיר מפקידיו שאת ערב אתמול
הוא בילה במסיבת שיכורים.


זו התגבורת שביקש לקבל הליכוד.
אכן הרכב אנושי מנצח.
ונדמה שתשלום עבור כבודו האבוד
יאפשר את סיעתו לנפח.
אך ארבעים ושניים חברי כנסת יוצאים,
שעומדים שוב לבחירות הציבור -
איזו בשורה בפיהם הם נושאים?
איזה מסר מאוחד וברור?


בלי מסר אחד ובלי מנהיג מאחד,
מין ספינה גדולה של סיעות,
הם מתקדמים בבטחון עצמי מהדהד
ומציגים מרכולתם לבחירות.
          כבר אין מה להוסיף לרסיסי המילים
          שפיזרו פרשנים כרימון.
          אם כך רק נוסיף כאן עוד שני משפטים:
          זה הטוב שלכם?
          Bring it on!

אנשי ציבור

טור זה מתכתב עם דברים דומים שנכתבו כאן בעבר בטור בן אליעזר שוכב בבית החולים שפורסם ב-18.3.2011.

כשיצא העם לרחובות אשתקד
לדרוש ולמחות ולצעוק,
כבר היה אז ציבור אנשים ששקד
על תכנית של רוע וצחוק.
אנשים שהונו את העם האומלל,
שהונהג במרמה ומרמור.
כי מסתבר שלא היו אנשים כלל וכלל
מסתבר שהיו הם אנשי הציבור.

כשאב מנומס ויקיר המדינה
תבע את בנו מצינוק,
והארץ נתנה לו כתף ודמעה
ביום מיוחד ומתוק,
הרי הובלנו בכחש ונמכרנו בחסר.
האמת הוסתרה מאיתנו.
כי לא אב מסור העביר המסר,
הוא לא היה כלל אדם משלנו.

כי כל אותן הדמויות שלבשו פני אנשים,
הנה נאלצו להסיר מסיכות.
והנה נחשפו בבגדים חדשים,
והתברר שגם הם מעמדים לבחירות.
כי בעולמנו שלנו, הציני - הרע,
נדמה שמתחנו מזמן קו ברור,
שמפריד הפרדה נחרצה ובצורה,
בין אדם אמיתי לבין איש ציבור.



למודי אכזבות ושבעים משקרים,
מזמן כבר הקשחנו ליבנו.
ולכוכבי רשימות, חדשות לבקרים,
לא נואיל להשאיל את אוזננו.
אך אם לבנו אטום ואוזננו סתומה
הרי גם ידינו הותרנו קשורות -
כי כל מועמד שעולה לבמה,
נפסל ברגע שרץ בבחירות.

עולמנו שלנו הוא ציני. הוא רע.
והוא רע, במקצת, בגללנו.
כי כשיצרנו את זו ההפרדה הברורה
ויתרנו על עיקר תקוותנו.
מאה עשרים חברים יושבים במשכן,
מי הגון, מי חרוץ, מי נבון.
גם אנשים ראויים המיתמרים משכמם
הפועלים באמונה וחזון.

שליחי הציבור הם ביקשו להיות.
ואנחנו - ציבור הזקוק לשליחים.
וזה מנהגנו לסקול נציגי מפלגות
שהותירנו, עד הנה, קרחים.
מנהגנו לחשוד בשתילים ופקעות,
שהותיר את הגן בלי פרחים.

שיר ולהבה

החצוצרה שוב קוראת, התופים רועמים,
הדגלים נמשכים ממחסן.
היוטות נטוות והשלטים נפרשים,
האותיות נמתחות במקומן.
והגייסות מתפקדים, לקראת יום הבחירות,
הם קמים ומזדקפים לקריאה.
מסתדרים בטורים, בפאתי קלפיות,
לשלשל את קולם לספירה.

הבחירות שוב באופק, והמילים נמרצות,
והבטחות מוּצאוֹת ממחסן.
הן הבטחות יד שנייה, משומשות ומרוטות,
והן חוזרות להשמיע קולן.

שר חוץ לא יוצלח שוב יצֵא לרחובות,
וישָמַע כמבשר מהפך.
ושר פנים שכלא ילדים וילדות
ישמע שוב רחום וגם רך.

שר האוצר, חבול ומרוט,
יחלום הצלחות בקול רם.
ושרת התרבות, בקול נלהב ולהוט,
תלהג על מולדת ועם.
שר ביטחון שוב יסביר בפרוטרוט
על מנהיג שנחשב מנותק,
והשר מרידור יתרץ בזוטות
מצב מדיני משותק.

זהו יום הבוחר, המרעיד באימה,
שרים היושבים בכיסאם-
וכך הם יוצאים לפטפט לאומה
על תרומתם למולדת ועם.
ועַם וּמולדת, שבעי פטפוטים,
שבעי תקוות שכזבו,
הם מסיטים מבטם ואינם מקשיבים,
הם שבעי כוכבים שכַּבו.

הם שבעי כוכבים ושבעי אכזבות.
אך ניבט להם אופק בהיר.
כי נדמה שהפעם, שהפעם הזאת,
יש שינוי שנישא באוויר.
הייאוש השקט, חסר התקווה,
שהתרגלנו לשייך לבחירות,
מתחלף לאיטו בשיר ולְהָבַה,
שעתידים לחשמל כיכרות.

כי בפעם הזו, לראשונה זה דורות,
עומדים זה מול זו בזירה,
שני חזונות נפרדים ותפישות נבדלות,
כערכים העומדים לבחירה.
כי בפעם הזו, צעירים נחושים,
שיצאו לזעוק זעמם,
נושאים עיניהם, וברבבות של פתקים,
הם מתעקשים להשמיע קולם.

הם ילדי הירח, הם דור הנרות,
הם הבטחה שהבטחנו מזמן.
והנה הם באו, חגורי אמונה ותקוות,
להשיב טענות למקומן.
הם עומדים ברחובות, הם יושבים מול מרקע,
הם לוטשים עיניים לכנסת.
נושאים מקלדות וחמושים בזעקה,
ובנחישות שאינה מתנצלת.

הייאוש השקט, חסר התקווה,
שנדמה גמור ומנוי,
מתחלף לאיטו בשיר ולהבה,
ובתביעה נחושה לשינוי.
מאה ימים נותרו עד בחירות,
מאה ימים קצרצרים.
ואומה שתבעה עתידה ברחובות
נדרשת לדין ודברים.

          אומה שתבעה עתידה ברחובות
          והנה - העתיד כבר הקדים.

חילופי דורות

בכל דור ודור עובר השרביט
מהאם שהניעה לבן שהביט
מאב לבתו, בגאווה תהומית
בטפיחה על השכם או הפיכה מדינית.
וכל דור ודור נעמד אל העול,
ומוביל את ארצו אל מחר מאתמול.


דור הנפילים ואחריו דור תש"ח
שנטעו את השתיל שצמח וצמח,
שאילפו את הארץ ופרצו בה חרך
של אור, ושל חוק ושל דין מבורך.
שהשאירו חותם על דפי הספרים.
שנאספו אל הארץ מקצות הימים.


שנאספו אל הדגל ונאספו למלוכה
בכל תחומי החיים הם נשאו הצלחה,
בהגנת היישוב ובכיבוש המלאכה,
ותקומה לאומית הם נשאו בברכה.
וכשירדו מבמה בסיום תפקידם,
הם בנו את הארץ ובנו את העם.


מדור לדור הלפיד מועבר
ואחרי המייסדים עלה הצבר
שכבש ופרץ ובָּנה וקבר
שטמן צינורות באדמת המדבר.
שהקים בארצו חברה של מופת
עם ספר ודרך, עם חרב ואת.


זו הירושה שקיבלתם, אמהות ואבות.
חברה של מופת, עם דרך ואות,
מצויה בתנופה וממתינה לבאות
כשעליתם אתם לתפקידכם בבמות.
ונדמה היה שדרככם ממתינה,
כשאחזתם בהגה לפני שלושים שנה.


שלושים שנים של עשייה מבולבלת
עשייה בלי תכנית או מטרה מקובלת
בלי חזון משותף לאחד עם ומולדת
סביב עשייה לאומית, או תכנית או תוחלת.
ובשלושים שנים של התקוטטות לאומית,
התחלפה התקווה באדישות עקשנית.


מעמד הביניים נשחק כאן עד דק.
מורה או שוטר מתפרנסים במחנק.
מעמד דיפלומטי הורע ונמחק,
והגוש בגרון כבר הפך למוצק.
ומה תוכלו להראות בתמורה?
השקל הפך למטבע בר המרה.


כנסת מופקרת איבדה את כבודה,
השלום שהתחלתם הוא תקווה אבודה,
אלפים מופקרים לקבלני עבודה
וכל ניסיון לשינוי מוכתר כבגידה.
אך קו טלפון מקבלים היום ללא תור,
ומט"ח לא מוכרים כבר בשוק השחור.


המדינה בה גדלנו היא חזון מתרחק,
המרחב הפוליטי מצטמק ונמק,
צניעות ציבורית היא זכרון מתרפק,
סחורה נדירה ששוב אין לספק.
אז סלחו נא, הורינו, אם נדרוש השרביט.
כי תורנו הקדים, והוא בא בתזזית.


תורנו לקחת ולאחוז במושכות
לערוך ללא טקס חילוף של דורות,
ובתזזית נעורים שמרעידה עולמות
יתיישבו מול ההגה ילדי הנרות.
הם נערי הנרות וילדי הירח
והגיע תורם לעמדות המפתח.



     הגיע תורם והם צועקים ברחובות,
     בזעם רועם ולחיים סמוקות,
     בתעוזת נעורים ובריאות מלאות,
     להזרים חיים בעורקיה של הארץ הזאת.
     הם זועקים ברחובות וזועקים בכיכר
     הם תובעים את היום ותובעים את מחר.

הלילה לא נשכב לישון

הימים האחרונים היו מלאים באירועים, שכל אחד מהם היה יכול לספק נושא מוצלח לטור. אך אל מולם עומד איתן יום הכיפורים, ולכבודו ולכבוד הזכרונות שהוא מביא איתו, נדמה שיש מקום לפרסם שוב את השיר הזה, שנכתב לראשונה ביום הזכרון 2005.

הלילה לא נשכב לישון.

ואם נשכב, לא נישן.

ואם נישן, לא נחלום.

ואם נחלום - אוי לנו, 

אילו חלומות נחלום.

הלילה יחלפו במוחנו

רק מראות היום שחלף

מראות פיצוצים

ושריפות

מראות חברים שאינם עוד איתנו

הלילה יחלפו מול עינינו המבקשות למות

פניהם של כל אלו שבקשתם זו

נתמלאה.

הלילה יהדהדו באוזנינו

בקשותיהם האחרות,

הצנועות יותר,

נלחשות בקול ניחר מגרונות

יבשים.

הלילה,

 אם רק נישן,

נחייה מחדש את אותם רגעים נוראיים,

בוהקים,

של אבידה.

הלילה לא נשכב לישון.

לא נעז.

אלי ישי נחלץ לעזרה

אלי ישי: "אני פעלתי להצלת המפעל הציוני" מן החדשות, ישראל היום

לאלי ישי, במופתים ואותות,
האיש שחתום על אלף זוועות,
שגרש ילדים וכָּלַא ילדות
שמכתים את כבודה של הארץ הזאת,
יש הגנה חדשה לתפקוד בריוני - 
הוא פעל "להצלת המפעל הציוני"
            ---
מספרים סיפור על שלושה נוודים
שהלכו ברחובות והלכו בשבילים
האחד איש ישר ושקט ונעים
השני איש גדול, כולו גוף ושרירים
השלישי לא היה חברם של השניים
רק צעד ליד בשעת ארוחת צהריים.

ארוחת צהריים היא עניין רציני
במיוחד לנוודים שאופיים תמהוני
לכן אז חשד האיש השני
שהזר יבקש לנגוס ממאכל חיוני
הפשיל הוא מיד שרווליו בגבורה
ויצא להגן על הצֵידָה השמורה.

הפליא הגברתן את מכותיו בנווד
השליכו באוויר ושבר לו גם יד
הקפיד לא לתת לוֹ וְלוּ ביס אחד
וגרשו מן הדרך שיילך לו לבד
      גרשו מן הדרך בבושת פנים
      ולא נתן לו שהות לארוז חפצים

הביט חברו בבריון המגודל
הביט לצדדים סביב עיר וקהל
שעומד פעור פיות ובוהה מבוהל
בָּחרפה בה הכו את מוכי הגורל
איך הם מַפנים את גבם בכתפיים שלובות,
איך כבר לא יזכו לסיוע מבני העיר הזאת.

לנוודים ניכור הוא סיכון רציני -
הם חיים על טוב לב של גורם חיצוני
בסיוע חוץ או על מצב מדיני
בטיפול של זרים באיום גרעיני.
רצון טוב הוא לחם חוקם של השניים
הוא חשוב מזהב ויקר שבעתיים.

הביט הנווד הקטן בגדול
הביט בצֵידָה שרצה לאכול
ושאל חברו, בצער גדול,
למה גרשת את הזר אל השכול?
"פעלתי," אז בקול עמוק הוא אמר,
"להצלת חברי השקט, הנעים וישר."
            ---
צו השעה לציונים בארצנו
לקרוא אל השר שמגן פה עלינו,
להביט בזוועות שהוא עושה כאן בשמנו,
ולומר - 'לא תודה, נסתדר בעצמנו.'
זהו צו התבונה וצו הכבוד, 
ואוי אם נמשיך עם הגנה שכזאת.

            היום צו הכבוד וצו התבונה
            הוא לנופף לישי בתנועה מגונה.

ללא רועה

ראש ממשלה, כמו ילד בן שש,
משחק משחקים עם שריו.
מי הדליף, מי הרעיש, מי העז למשש,
מי ייבדק בגלאי לשקריו.
מי יצעק בחוזקה, מי יצעק בשבילי,
מי יערוך ראיון של שבחים.
וכעדר המהלך בלי רועה בשבילים,
מדינה נסחפת למראות גיחוכים.

יאנה גוֹרֵלִיק ממתינה בכלאה,
כלא צבאי המוקף חיילים,
מפני שהוריה עזבו כשהייתה עוד ילדה
ושכחו למלא הטפסים.
אישה בת שלושים, שנחתה לביקור,
ומיד קצינים נבונים
הצעידו אותה לבית כלא סגור
ועל ידיה הידקו אזיקים.

בגבול הדרומי, על אדמת ישראל,
עשרים אנשים התענו מצמא,
והוראה ניתנה, קבל מולדת ואל,
'לא להאכיל, ולהשקות במשורה'.
רופאים שהגיעו, מיומזתם שלהם,
להאכיל ולהציע טיפול,
לא הורשו לעבור ומימיותיהם עליהם,
ולא הורשו להגיע לגבול.

וכשהתערבו לבסוף שרי ממשלה
כשהזמן התקצר ועבר
שמונה עשר גברים הושבו בשלילה
ונשלחו חזרה למדבר.


כעדר המהלך בלי רועה בשבילים
כספינה מפליגה בלי מצפן
ראש ממשלה מתעסק במשחקי ילדים
ומתגרה בנשיא מכהן.
חבר שריו, כנמלים נפחדות,
מתרוצצים במקום בלי כיוון.
והם מפקירים מדינה בזרמי שטפונות
להיסחף בלי קברניט על סיפון.

עם ראש ממשלה שמסרב להנהיג,
שמשחק משחקי ילדים,
מדינה הופקרה ללא קול או נציג,
נסחפת נטושה בזרמים.
כעדר כבשים הממתין לרועה
כמלחים הקוראים 'רב חובל!'
כפעוט המחפש את הוריו בשדה
כך עומד, כאלמן, ישראל.

רחמנים בני רחמנים

ממרומי הדוכן המלוטש ונישא,
הנוף מסנוור בנגוהות.
פנים נשקפים בתחינה מהוסה,
או בקריאה מלווה בדמעות.
עם כס, וגלימה, ופטיש בית משפט
בא הכח לחרוץ גורלות.


משקל המשא וניסיון הדורות
מלמדים כובד ראש וענווה.
פזיזות הדָיַין הממהר לו לשפוט
נושאת אסונות בחובה.
וממשפט למשפט השנים מלמדות
את מידת הרחמים הטובה.


כך רחמנות השופט ומידת המחילה
שזורים במשפט כמו חבל.
והפרטים הקטנים בתמונה הגדולה
דורשים סבלנות, וגם סבל.
אך משכל זאת נאמר, תהדהד שאלה:
האם החלקתם כולכם על השכל?!


שופטת יושבת על כסא בית הדין
וידוע כי זייפה פרוטוקול.
מתפקידה הטקסי, בבושת פנים,
התפטרה בלי אומר ובלי קול.
אך הצעד הבא, הברור לילדים
לא הואילה אפילו לשקול.


נשיא בית הדין, בהדר של מלכות,
שקל עניינה ארוכות.
ורחמן בן רחמן, הוא גילה מתינות,
וחס על כבודה בזוטות.
ובהחלטה שכולה טעם רע וּרְפיסות
יחכה עד צְאתה לגִמלאות.
         וגם שר משפטים, שנרתע מעימות,
         צידד בפשרה שכזאת.


אדם העומד מול הדין בהיכל
ומביא ענייניו לפסיקה,
מצפה, בכסא המורם מקהל,
לדמות מוסרית מוצקה.
ואתם, שבְּחרתם בבזיון מבוהל,
השלכתם אותו בדחיקה.


ממשפט למשפט השנים מלמדות
את מידת הרְחמים הטובה.
פזיזות הדיין הממהר לו לשפוט
נושאת אסונות בחובה.
אך עם ורדה אלשיך, ששכתבה ראיות,
היה למצות את הדין בלי עכבה.
         גם שופטת נכבדת, עתירה בזכויות,
         תעמוד מול הדין כשווה.

לירוק על עורפם

אחרי דיון ציבורי סוער ורווי יצרים שהתנהל בחודשים האחרונים סביב גירוש הפליטים מישראל, ולאחר שגירושם כבר החל, התבשרנו השבוע שמשרד הפנים הצליח להטיס עשרות מפליטי דרום סודן חזרה לארץ ממנה נמלטו, אך את מזוודותיהם השאיר בינתיים בשדה התעופה בישראל. 

'המציאות היא קשה וטופחת על לחי

ואנשים טובים שרחמים בלבם

לעיתים מוטחים מפָּניה אל דחי

כשמנסים הם לנהוג לאדם כאדם.

כך כפי שלמדנו מניסיון העתים,

לפעמים אין מנוס מלהקשיח לבנו

ולנהוג באחר מנהג בלי רחמים

או לכל הפחות, להסתיר רחמינו.

'ואנשים טובים שבלבם רחמים

אך מוחם שולט ועיניהם עוד פקוחות

נאלצים לעיתים להתנהל בחיים

כפי שהיו פועלים נערי כנופיות.

לעיתים אין מנוס מלסגור שעריך,

מלהניס פליטים חזרה אל מותם.

לפעמים אין מנוס מלהשיט ספינותיך,

ולהפציף האויב בביתו על הים.

'כדי לדאוג בעולם אכזר ונבזה

לשרידה, ושגשוג, ועתיד ילדינו

לעיתים לא ניתן לעזור זה לזה,

ולעיתים אין מנוס מלהקשיח לבנו.

'כך,' מסבירים בדיבור מלבב,

'איש טוב ורחום ינהג בלב גס'

וקשה להבדיל בין שונא לאוהב

כי גם אוהב לעיתים יתנהג כקלגס.

אז איך מבדילים בין תוקפן מהכרח,

שמסיט את עיניו, אך יורה ובוכה,

לבין איש של מדון שלבו מקופח

ושנאה מפעמת בו מלוא החזה?

כשהוא משגר פליט שנמלט מן התופת

חזרה לאימה שבכור מחצבתו,

איש של מצפון יהנהן ביבושת,

אך משגר איתו יחד את מטען מזוודְתו.

ואלי ישי, שאַמוּן על הפער,

שנבחר בסיסמאות ריקות של חֵמלַה,

לא מצא בלבו עוד דמעה ועוד צער,

להעמיס על מטוס את מזוודתם הדלה.

כבר שלפת אותם מכיתות בית הספר,

לגר או פליט לא מצאת פינה.

אך היית חייב, כשטרקת הדלת,

גם לירוק על עורפם במחווה של שנאה?

החיפוש שפתחתם לשווא

עוד נמשך הניגון שניגנתם לשווא.

שוב, בפעם השנייה בתוך שבועות ספורים, אנו מתבשרים שנמצא אדם שיחליף את מתן וילנאי בתפקיד השר להגנת העורף - תפקיד כה חשוב שבשישים שנות צור ישראל בארצו, מעולם לא נמצא בו צורך קודם לכן.

את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק.

עוד נמשך החיפוש שפתחת לשווא,
והדרך עדיין נמרחת אל אופק.
וענן בשמיו, ורוה"מ בשריו,
מצפים לעוד שר, ללא צורך.

והרוח תקום, ובטיסת מפציצות
יעברו מטסי חטוטרת.
וביום שאחרי תהיינה עדוֹת,
שהיית לשר במשרה מיותרת.

שידיך ריקות, ומפלגתך חורבה
ולא פעם נשאת עיניים
איך לוילנאי והנגבי מצאו עבודה,
וכיסא מעור צבי על ידיים.

עוד נמשך החיפוש שהתחלתם לשווא,
לשר שיגן על העורף.
ורוה"מ בשריו, הוא מצא בכליו,

עוד שר בלי תפקיד ובלי צורך.

מושא של לעג

מאמר המפורסם השבוע בעיתון הארץ מספר על קשיי הכלכלה האיראנית תחת עול הסנקציות המערביות. מחירי המזון מאמירים בעשרות אחוזים, המטבע מתרסק עד רמה של 21,000 ריאל לדולר ונסחר במחצית משערו היציג הרשמי, אבטלת צעירים עומדת על כ-30% ומחירי העוף הפכו לנושא פוליטי רגיש כשזינקו פי שלושה בשנה האחרונה. רגיש עד כדי כך, מציין המאמר, שהממשלה אסרה על רשתות הטלוויזיה להציג תמונות של עוף בתכניותיהן. 

שלח משטרה וקרע משפחות.
עושק ודין הפגש יחד.
אם לא יכבדוך, יפחדו לפחות,
ושלטונך יבוסס על הפחד.
אך רודן המשדר רק ריחוק וצינה
מוטב שיאזין היטב לשיחות שיכורים.
כי היום בו הפכת למושא השנינה,
הוא היום בו הפכת מאכל לתנים.

               ---

אם לא ניתן לקנות לא בשר לא חלב
ועלויות הייבוא התייקרו שבעתיים,
אם הכלכלה קורסת על ראשו ועליו
לא נותרה בו עוצמה להעפיל לשמיים.
בכלכלה הקורסת ובבוז ציבורי,
ועם קואליציה פויליטית נפרמת תחתיו,
לא ניתן להמשיך במחקר גרעיני
הדורש משלטון את עיקר משאביו.
אם לא תֵעשה מין טעות נוראית,
אם לא יזכה מהפקר בתמיכה מן החוץ,
אם לא יתנדב האויב לספק לו כסית
בתקיפה פזיזה שתעניק לו תירוץ,

שתאחד סביבו גם את האזרח המוחה
ותשתיק הביקורת מול מטסי מפציצים,
יתכן כי סופו של העריץ הדוחה
קרוב מִשְחשבנו וימיו מתקצרים.

            ---

במקום בו אסור לדבר או למחות,
בו הדין מתעמר בשנאה,
שם עושֵה מלאכתן של מאה הפגנות
הוא הלעג המושחז בשנינה.
העריץ לא יחשוש מהפגנה או עלון,
מאופוזיציה הנרדפת בכחש.
אך כל כוחו יהיה ריק כבלון,
מול בדיחה הנאמרת בלחש.
עריצות מבוזה שאין יראים מפניה
היא מבצר שיסודותיו הוסרו בשתיקה.
ואולי התיאוקרטיה השיעית סיימה את ימיה
כשאסרה תמונות של עוף על מרקע.

            ---

הבוז שרכשנו ללוחמה כלכלית,
יתכן והיה יהיר ללא צורך.
הנה טהרן תוֹססה בתזזית
והסנקציות מערערות שלטונו של המוֹלֵך.
אם רק לא נושיט לו יד חברית
בצורת מטוסים ניבטים מן האופק.

היכן אבדו שירייך

הֶלֵך מטייל באַרץ
בין אנשים ובין שדות
מתבונן ומחפש את החסד
שטמון בארץ הזאת.
הלך מטייל באַרץ
בין אנשים ובין שדות
מחפש הוא את הקסם
ששבה אנשים ואומות.

הלך מטייל בְאֶרֵץ
המכוסה בטון ואספלט
מחפש הוא את הדרך
לרקפת הצומחת בָּלְאַט.
הלך מטייל באַרץ
בהרים ובמדבר
לצד הביוב המצחין
הזורם עם הנהר.
הלך מטייל באַרץ
במדבר ובהרים,
ומרחוק לפתע רואה הוא
 את העיר שחובשת כתרים.

ירושלים ניבטת באופק,
מנצנצת בקרני הזריחה.
מבט עדין של קודש
ההלך מביט לעברה.
ירושלים ניבטת באופק,
מוקפת הרים וחורשות.
גם מתוך כבישים ואובך
העיר זורחת באלף אורות.

הלך תר בירושלים,
העיר שחוברה לה יחדיו.
מגיע עד בורות המים
וסובב על עקביו.
האם זו את, ירושלים,
שהרית ממלכות ומשיחים?
השחיתות במגדלייך,
וברחובותייך עולזים שיכורים?
הלך תר בירושלים
מחפש קדושה ונחישות,
במבט משקיף על הר הבית
ורואה רק שנאה וטפשות.
הלך תר בירושלים
ברובעים של אמונה ושלטון,
וכל מה שרואות עיניו הם
מחזות שחיתות, כפייה ועלבון.


ירושלים של כפייה
ושל בצע
ושל שחור,
להיכן אבדו שירייך,
להם הייתי ככינור?


הלך מטייל בארץ
בנחלים ובבקעות.
לא מוצא הוא את החסד
שטמון בארץ הזאת.

לא היום יבוא משיח,
ממלמל האיש לעצמו.
לא עד אשר יצעד קדימה
מנהיג שיעורר את עמו.

לא יראה עמך החסד -
הלך ממלמל ביגון
מביט מחמורו אחורה
ונפרד בדמעה מציון.

ריח של רקב

השמש יוקדת            בשמים רותחים
והלהט נספג בקירות,
וריח של רקב,            סירחון לא נעים,
עומד באויר הרחובות.
לא שלוליות של ביוב,            לא ערימות של אשפה,
הן מקור הריחות הצורמים.
הריח עולה            מהייאוש שפָּשַה
מקריאה בכותְרות עיתונים.

מפלגת שלטון            קונה בנזיד
נציגי מפלגה מתפוררת.
מדיניות כלכלית           יהירה, הרסנית,
מצליפה בחברה הנפרמת.
מפקד משטרה            מגורש לביתו
אחרי פרשות מרובות בשנים.
ושידור ציבורי            נחמס כמטמון
בידיי שליחי שלטון ממונים.


אך לפחות            לאד הסורח
הם חשבו ומצאו פתרון:
אם מהעיתונים            עולה כאן הריח,
הן יחביאו את כותְרות העיתון.

כך פנה            משרדו של רוֹהָ"מ
לאנשי ארכיון המדינה
ובמהלך ציבורי            מבוזה וּמְגושם
הפעיל סמכות מגונה -
את דו"ח ועדה            שמינה בעצמו
לבחינת מדיניות כלכלית,
הוא הכריז כסודי            והסתיר מעמו,
החביאו מבחינה ציבורית.

פסיקות וצווים            לאיסור הפרסום
מונפקים חדשות לבקרים
בפחדנות ציבורית            שממסדת כרסום
באמון הציבור בשוטרים.

וּמִרְקַע ציבורי            וגלי האתר
הופקעו מחזקת הציבור
כשסינון אכזרי            מעקר ומעוקר
השתלטו על רשות השידור.
כך פקידים ממונים            של מפלגת שלטון
מדיחים קריינים לא נוחים
ומקפידים להבהיר            מה הקול הנכון
לו יסכימו למלא מסכים.


"אנחנו העם"            נפתחת חוקה בנֵכַר
באמירה נכונה וערכית,
כי היא מיד מבהירה            בקול ברור ומבואר
למי סמכות אחרונה, ריבונית.
וגם אנחנו, העם,            היושב בציון,
זקוקים אולי לתזכורת.
ללמוד שתפקיד            האזרח הנבון
הוא להעביר ולזעוק בביקורת.


"אנחנו העם",            כך נזעק מלוא גרון
"וההחלטות מתקבלות על ידינו".
ולשמור עיניים            פקוחות על שלטון
הרי זוהי תמצית תפקידנו.
ובזעם אצור            שמפיל ממשלות
שכבר הפיל ממשלה לא אחת
בראש זקוף            וּבריאוֹת מלאות
נזעק לשלטון המושחת:

אם אינכם יכולים            אם אינכם מוכנים,
לעמוד לבחינה ציבורית,
אולי מוטב תזחלו            אל מיטה וסדין
ותתכרבלו בתנוחה עוברית.

אך אם רצונכם            לשרת את העם
כנבחרים בממשלה ובכנסת,
אנא זכרו              אותו לקח מובן -
השחיתות, בסוֹפה - היא נמאסת.

וכשתגיעו עד נַפֵש            כשתתקעו בגרון
כשלא יוותר גבול שעוד לא עברתם
שתי מילים ותיקות            שכבר מוטטו ממשלות
יזכירו אימה ששכחתם.
על כל קיר נטוש            בגרפיט ומכחול
ייכתב - 'מושחתים נמאסתם'.

שתי מילים ותיקות            שכבר מוטטו ממשלות
שתי מילים שבצדק הרווחתם.

בין שני פיגועי התאבדות

השבוע חזינו בשני פיגועי מתאבדים
שבחרו במוות מטורף אך נחוש
האחד נתן את חייו לפגיעה בחיים
השני התאבד על חומות הייאוש.

שניהם בחרו בלהבות מאכלות
כהספד שיהלל מותם.
זה נשרף על מזבַּח משטמות
האחר, על מזבֵּחַ העם.

האחד איש דתי, שוודי או לא,
שיצא להכות בכופרים.
שני איש עסקים שאיתרע מזלו
ונקבר בחובות קטנטנים.

השבוע חזינו בשני פיגועי מתאבדים
שבחרו במוות מטורף אך נחוש.
האחד במותו תקף החיים,
השני התאבד על חומות הייאוש.

הראשון מינה עצמו כמלאך נקמות,
כאראל עצמאי של שנאה.
וניפץ את ראשו על תל הדמעות
בתקיפה אכזרית ומגונה.

השני יצא כדון קישוט ללא חַת
לעקור הרים ממקומם.
והוא הביט בהרים שהחזירו מבט,
וביודעין - התלקח מולם.

ומוסר ההשכל, חבריי, סגרירי -
כי הדמיון עולה עוד שלב.
שניהם במותם לא יכלו להרים,
ושניהם, אולי, מתו לשווא.

להטוט קסמים

מאה ועשרים זוגות עיניים קרועות
ויד מרחפת מעל כובע קסמים
הן מביטות בקוסם המחולל נפלאות
והיונים נעלמו והארנבים מקפצים.
הוא שולף דף נייר ושתי משקולות
ועל פניו הבעה של ריכוז לא גשמי
"לקסם הבא," הוא מרעים בקולו
"אעלים את החוק הבינלאומי."
               ---
חוק בינלאומי, ואמנות ומנהג
ומאה שנים של הסכמה עולמית
ונציגי המדינות ובית דין בהאג
ואמנת ז'נבה שנכתבה ברביעית -
כל אלו יחדיו יצרו פרודוקט מרטיט:
מערכת משפט שמעל למדינות.
ובפרט עסקינן  באמנה הרביעית
על אוכלוסיה אזרחית ומערכת זכויות.

אחרי מלחמה שקרעה יבשות
התאספו האומות והכתיבו חוקים
והכתיבו, גם כן, לנציגי ממלכות
על חובות הכובש אל מול נכבשים.
וכך התרחבו חוקי מלחמה,
לכלול את היום שאחרי שוך הקרבות
וקבעו שאל לכובש לגזול אדמה
ואל ליישב תושביו באדמות הכבושות.

היינו עד שיוסדר סיום הסכסוך
ושני הצדדים ישרטטו הגבולות,
ישתלט הכובש על ייצרו החשוך
ולא ישלח אזרחיו להשתלט ולבנות.
עליו לשמור על הסדר, ולכלכל ולמשול
ולשפוט ולדון במשפט מקומי
ועליו להבטיח לָעַם הנישוֹל
פיתוח בסיסי ובטחון קיומי.
               ---
החדר שקט והקהל מתרכז
ושוליית הקוסם כוסס ציפורניו
ורק הקוסם על במה מפזז
מניף שרביטו ומלחש לחשיו.
               ---
שנות דור חלפו מאז נכבשו השטחים
ואזרחים נחושים התמקמו על גבעות
וישראל נמצאת במצב לא נעים
כי מפירה היא חוקים ומפירה אמנות.
המשא ומתן כבר נפסק זה שנים,
ולא ניתן להגיד שהמצב הוא זמני.
לכן מונתה ועדה להגדיר כאן כללים
כיצד יש לנהוג מול חוק עולמי.

כך ישבו חכמים וניסחו בקפידה
מסמך מלומד בן מאות עמודים
וקבל עם ואומה קבעה ועדה
שאכן כך נכתב במשפט העמים:
'שכובש ששולט על שטח כבוש
ינהג הגינות באוכלוסייה מקומית
לא יגזול אדמה ולא יחרים שם רכוש
ולא יקים ישובים בהפקעה חד צדדית.'

'כך פסקו העמים לנכבש וכובש'
קראה ועדה בנחרצות ודאית,
אך גם הוסיפה מיד בקול מתרגש,
'ישראל ושכניה לא נכללים בתכנית.'
'הרי אין כאן נכבש ואין כאן כיבוש,
ונערים על גבעות הם בשר משלנו.
ואין כל ספק שהמחוקק הנחוש
לא התכוון להתייחס למצב כמו שלנו.'
               ---
הקוסם על במה מלהט בקסמיו,
והקהל מביט בו בסקרנות מרותקת.
הוא לוחש לחשים ומנופף בידיו,
ובשרביטו המונף הוא חובט במצנפת.
ושרים בקהל וחברי ממשלה
מחזיקים אצבעות בתשוקה נואשה
עבור זה הקסם הוזמן המופע
וזהו רגע מבחן של ציונות נחושה. 


'אברה קדברה,' לוחש הקוסם
ונשמע צליל של 'פוף' וכולם נדהמים
'חוק בינלאומי לא חל עליכם'
הוא מכריז בבטחה מעל דוכן הקסמים.
הקסם הצליח, הקהל מרוצה.
המופע הסתיים ומנקים האולם.
הקהל קם על רגליו ויוצא
והקוסם זוכה לברכות מכולם.
               ---
והשוליה אורז הציוד ומנקה השולחן
ומתאפק לא לחשוף אמת מאכזבת -
כי בתא הנסתר שמאחורי הדוכן
אמנת ז'נבה - היא עדיין קיימת.

ציפיות נמוכות

כבר שבועות שמדברים כאן גבוהה
בקול סמכותי וערֵב
על גיוס חרדים לצבא
במהלך נחוש וכואב.
כך שכשהוועדה התפזרה ובוטלה
בצליל סיום חלוש ועניו
הצופה שמביט בעוולה
יחוש שחזה בסיום מאכזב.

       אך אל תדאג, שאול.
       אל תדאג, ואל תתפטר.
       באמת שלא התאכזבנו.
       הרי לא ציפינו ממך ליותר.


לפני חודשיים דיברתם בחירות,
וצל דמויותכם בָּמנורה,
הפיח בכם כאלה חרדות
שמיד בְרַחתם חזרה.
וכשהסתתרתם עמוק בשמיכות
מפחדים להביט במראה,
הפרחתם כמה הבטחות
על גיוס ושיטת הבחירה.

       וכשהנהנו בשקט, בניד רחמים,
       להבטחות שניתנו במצוקה
       הרי לא ציפינו, ואיננו תמימים,
       שדווקא אתם תכתבו פה חוקה.


אז תנוח, מופז. אל תבער חמתך
להצדיק דברי רהב ריקים.
הרי איש לא ציפה שתשאיר חותמך
כמחוקק בספר חוקים.
ואת ההבטחות שהבטחת כשחיפשת מקלט,
בגאווה ותקיפות מצחיקים,
נשאיר כקוריוז משעשע מעט
בין שועלי קרבות ותיקים.

       אז שָה לך, שאול. אל תתפטר.
       אחוז בכסא הכְבוּדָה.
       הרי בקרוב יבוא פה יום הבוחר,
       ואחריו ממילא תחפש עבודה.

עניין מקומי

מעמד הביניים כורע, עזוּב,
תחת עומס שירות ומיסים.
קרנות הפנסיה נקטמות שוב ושוב
בהסדרים עם טייקונים כושלים.
שכיר ממוצע לא גומר את החודש
תחת נטל חיים יקרים
והשרים ממלאים הסאה כדי גודש
במלמולי הסתה יהירים.

       אך אל דאגה, חדלנו לשתוק
       בקרוב נזעק ברחובות
       ועל עיריית תל אביב נעלה ללא שחוק
       ונפרוש שם תואנה ותלונות


מפגינים הוכו, נעצרו, נפצעו
והובאו להארכת מעצר
רק על מנת שבתי המשפט ינזפו
בשוטרים שחרגו ממותר.
שר משטרה לא השמיע פה הגה,
ושר משפטים רק חייך בזחיחות,
בעוד חברי קואליציה עולים אל הרגל
להאשים מפגינים בבגידה ושחיתות.

       אך תגובה נאותה כבר אותרה והבשילה,
       ונקצה לה עתודות של מרץ וזעם.
       את ארועי התרבות בתל אביב כאן נכשילה,
       וילמד חולדאי את הלקח הפעם.


עצומות נחתמו ושלטים כבר הרעימו
ותביעה נשמעה והיא חד משמעית -
'את רון חולדאי פטרו או הדיחו'
זהו צו השעה למעורבות אזרחית.
הזעם ניתך והזעם יוקד
ועלבון עמוק מתפרץ בתזזית
וצעירים שתקוותם הועלתה על מוקד
נענים לקריאה בלהיטות משיחית.

       מפגינים נזעקו מול משרד ראש העיר
       וחברי סיעת מרץ פרשו במחאה
       וכיכר העירייה תדמה לתחריר
      אם בתחריר רק מחו על תעריפי חנייה


אינני תושב של העיר תל אביב
ואת חולדאי מימיי לא טרחתי לבחון
אך כישראלי שלעיתים צועק או מקשיב
עליי עתה להעמד ולזעוק מלוא גרון:
שהתקוטטות עירונית, קטנה ומטופשת,
תהייה לתלולית עלובה בה ייקבר מאבק
אם חברה תשושה שתחת עול נאנקת
לא תשכיל להרים מבטה למרחק.

       שולחן מועצה הוא אתר לבבי
       אך לא זה השולחן בו תדון משאלה
       היא תדון לבסוף בכסאות עור הצבי
       הערוכים בעיגול סביב שולחן ממשלה


בישראל לראש עיר אין גייסות משטרה.
אין מושל הקובע מדיניות של מיסים.
הממשל המקומי סמכותו די צרה,
וגם תל אביב לא נבדלת משאר הערים.
מדיניות של בנייה, של מיסוי, של תקציב,
של אחריות מדינה לשגשוג אזרחיה
שאלות שכאלה לא נענות בתל אביב
כי אם על שולחן ממשלה ובשיחות בין שריה.

       זעם ומרץ מפילים ממשלות
       הם משנים מציאות והופכים את סְדָרֵיַה
       אך הם משאב יקר וחסר עתודות
       שיש להקפיד לעשות בו שימוש מֶנָצֵחַ


ומכסאות עור הצבי משקיף שר אוצר
ומצחקק בעליצות עם חבריו השרים
איך הצליח, והוא בוודאי כה מוכשר,
להפריד תל אביב מכל שאר הערים.
כי מפגינים בחיפה, בלוד או באר שבע
מוחים מלוא גרונם מול מדיניות ממשלתית
אך תל אביב, לבדה, לא כדרך הטבע,
מטווחת ראש עיר במחאה חברתית.

       ואם צעקה תִשָמַע וראש עיר יתפטר
       הקפידו לזכור, חבריי המוחים -
       שהמולך הקריב לכם כבש אחר
       והגן בחכמה על תקציב ושרים.

       שהצליל הנשמע הוא צחוקו הבוער
       של אמן תחבולות שהיתל בילדים. 

יד מכוונת

הארץ זועקת והמדינה רעשה.
הממשלה מתחמקת בכחש.
אלפי דונמים הפכו חורבה
בעוד שרים מתָרצים חוסר מעש.
בתים עָשֵנים וצוערים הרוגים
זעזעו את העם מעלה-מטה.
וּמבקר המדינה זעק מול שרים:
נכשלתם - אז לכו הביתה.

אלי ישי נכשל כשר פנים.
את תפקידו לא השכיל לבצע.
לא היו לו הפנאי, ואולי כישורים,
לנהל את מערך הכיבוי הגווע.
במקום בו נדרש להוביל וּלְנהל
לא ניהל, לא הוביל, לא נשמע.
ומערך הכיבוי ששיווע לַאֵל
לא זכה למנהיגות מכווינה.
          אך פרופסור שטייניץ אינו שר כושל.
          סיעתו נתפסה במדיניות לה כיוונה.

אם אלי ישי בכישורים נלעגים
לא עמד בדרישות תפקידו,
הרי שטייניץ נתפס לא בחדלות של אישים,
אלא באסטרטגיה שבבסיס תפקודו.
להרעיב מערכת עד אינה מתפקדת,
בכשל בולט ומכאיב.
ואז לקוראה לרפורמה נדרשת -
כי הכיצד תתפקד בלי תקציב?

הוא בלהט מפריט, מצמצם, מפטר,
כאילו תפקידו של שר האוצר
איננו לספק קיום טוב יותר,
אלא רק לתפקד כגזבר.
לשמור בקיצוץ את משמר הקופה -
הרי כך תיאר תפקידו לַמְבַקֵר -
ועלינו לומר לו בזרוע תקיפה,
שתפקידו מקיף עוד יותר.

השר בכיסאו הוא הקברניט של המשק.
הוא-הוא הנווט הְעַסוק.
ידו הקטנה היא היד המכוונת
את היד הנסתרה של השוק.
הוא האמון על רווחה ושגשוג
על קיום ההזדמנות השווה להצליח.
וכשהשר מחבל במנגנון או שירות
את אזרחיו הוא קובר ונועל על בריח.

מערך הכיבוי, הכבישים, המשפט,
כולם רועדים מפני זו השיטה.
ראשית התקציב יישחק לו לאט
עד שישבקו - אז תוצע הפרטה.
שריפה בכרמל לא הייתה מטרתו.
להרוגים ונספים לא כיוון.
אך דחיפת מערך הכיבוי למותו,
כך שלא יתפקד - דווקא כן.

תקציב המדינה הוא הכסף שלנו.
יגענו רבות לשלמו במיסים.
וזכות די ברורה עומדת כאן לנו
לנצלו לקבל מהמדינה שירותים.
האוצר ממנף התקציב לקידום דעותיו,
והזמן בא לומר זאת בקול רם וברור -
מניעת שירות מהעם בידיי חבר פקידיו,
הרי זו קשירת קשר נגד הציבור.

טעות נפוצה

http://www.ynet.co.il/PicServer3/2012/06/11/3976499/3_wa.jpg

כתובות רוססו בחצר יד ושם,
ולא ברור מה רצה הכותב להביע
אם כיוון להתריס, או אולי לקומם -
אך ברור שהשקר את האמת כבר הכריע.
הכותב הלילי משתפך בתודה,
בשם ציונות ובשם העם העברי,
ובשם טענה שכבר הייתה כעובדה
שאת ריבונותנו קיבלנו כפיצוי מזערי.

כאילו אחרי שהעשן התפזר
ואודים נרעדים חולצו מִמַבְעֶרֵת
לא ידעו האומות את נפשן להצטער
וכפיצוי העניקו הכרה ומולדת.
כאילו זו הייתה שלהם, כלל, לתת
כאילו מולדות ניתנות בהינד או משורה
וכאילו יכלו האומות להתאסף
ואת ציון הרְחוקה להעניק כתשורה.

טענה זו שמעתי לא אחת ולא שתיים
והנדתי תמיד בשלילה עמומה.
אך אולי זה הזמן לאחזה שתי ידיים
ולערוך כאן שיעור בתולדות האומה.
כי העובדות הן ברורות וכתובות הן בספר
התאריכים ידועים והתכתובת סדורה.
והטוען למדינה שנינתנה כאן כתשר
אולי זקוק שנזכיר לו תזכורת קצרה.

כשזרמו חלוצים מקצווי גלויות
והגיעו ציונה לתבוע מולדת,
אמנם הם ביקשו את חסדי האומות
אך הם לא המתינו בלי מעש עד יוענק להם חסד.
הם שתלו ובנו וקנו אדמות
הם יגעו והטביעו גם יזע גם פרך
ולטוב או לרע הם קבעו העובדות,
וקבעו כעובדה את המדינה שבדרך.

וזִכרו את לורד פּיל בסוף שנות השלושים
שנשלח לאזור מטעם ממשלת המלך
ופסק שבארץ יושבים שני עמים
ואין מנוס מלחלק ביניהם את הפלך.
הציונות התנגדה לרוזן הזקן.
הגבולות ששרטט לא נשאו בעינה.
אך העובדות שבשטח כבר הבשילו להן
והעובדות כבר הכתיבו הקמת מדינה.

רבים מתנגדים לתקומת ישראל
זו תקומה מפתיעה שקורבנות בצידה.
וההתנגדות מקוממת, אך אם נִשַאֵל  -
זכותם לצודד בשוללי מדינה.
אך כשהדיון מתפתח והרוחות נסערות
מיד אז עולה הטיעון המצוץ
כאילו אחרי מלחמה התכנסו האומות
ואת פלשתינה העניקו למהגרים מן החוץ.

ובכן, מהגרים מן החוץ היינו כאן פעם,
והעפלנו לארץ אחרי אין ספור דורות.
ותושבי המקום לא רוו מן הנחת -
רוו במקום זאת מרורים ומכות.
כך טבעי שיאמרו שארצנו מושאלת.
שניתנה היא בחסד ולא דווקא בזכות.
אך נדע שקנינו העצמאות בִּמאכלת
היא לא ניתנה לקבצן לבוש בגדי בְכוּת.

הפלסטינים טוענים כי נושלו מארצם.
אם כך, הם נושלו על ידי כח היסטורי.
על ידי תקומה ותחייה מחודשת של עם
שכפר בקיום אומלל ומינורי.
כי כשהתכנסה בואנזה הוועדה הסודית
שהגתה מראשה את שואת היהודים
הרי ההיסטוריה קבעה כבר כי המדינה העברית
תהייה ותקום בתוך כמה שנים.

       כי עם כל הכבוד לרגשות האשם
       ולרצון לכפר על עוול נורא
       הרי סיפור תקומתו מחדש של העם
       כבר נכתב ונחתם לפני שכל זה אירע.

אזרח טוב זה אזרח שקט

השבוע התבשרו פעילי הנוער העובד והלומד בכפר תבור שהמועצה המקומית - שמזה זמן מה מפעילה לחץ על התנועה בניסיון להסיר את הגוונים הערכיים והפוליטיים מהמפגשים - החליטה לסגור את פעילות תנועת הנוער בעיר. במכתב שהגיע לידיי עיתון הארץ הגדילה מנהלת מקומית לעשות ודרשה כי בפעילות לא יהיה "כל תוכן המוביל ליצירת עמדה כלשהי". 

כשבקהילות יהודיות ברחבי העולם

התעורר לו העם העברי, 

והתקבצו גרעינים שחצו את הים 

לקיום מבוסס, עצמאי,

לא הייתה זו יוזמה של פרנסי קהילה,

של נושאי תפקיד או תואר.

כי הלאומיות פיעמה בתשוקה צעירה

בחזוֹתיהן של תנועות הנוער.

            ---

בכפר תבור, בגליל התחתון,

חיות כמה מאות משפחות. 

ולהן מועצה, וגם מוזיאון,

ומרכז תרבות, נוער וספורט.

וכשפנתה השבוע הנהלת המתנ"ס

לתנועת הנוער היחידה בישוב

נשמע טון תקיף וקצת לא מנומס

מכריז 'לא תבואו כאן שוב'. 

המועצה המקומית, כך נכתב בעיתון,

קָצַה בעצמאות מדריכים,

שלמרות שהוסבר להם מי מכתיב את הטון

התעקשו ללמד ערכים.

כתבה המנהלת, לא יהיה "כל תוכן

המוביל ליצירת כל עמדה שהיא"

וביקורים בבית ספר, הנהוגים כמקודם,

הוגדרו כהסגת גבול פלילית.

כי המחזיקים בשלטון, על כל רמותיו,

יודעים איזה אזרח הם רוצים. 

שלא קורא בעיתון ואינו מעורב,

ושרק לא ייאמץ ערכים.

תטיילו בארץ, תטפסו על גבעות,

ותריחו את ריח הטל.

תאפו על טאבון ותאכלו לחמניות,

והשליכו הפסולת לסל.

שחקו במחשב, בחיילים של כאילו, 

ותבהו בדמותכם בראי - 

רק במטותא, אל נא תובילו,

ליצירת 'כל עמדה שהיא'. 

            ---

כשהגטאות באירופה נואשו מתקווה

ואחזו בנשקם הדל

בהתמודדות שסופה כליון ולהבה

תוך עמידה של כבוד מול גורל - 

לא הרבנים שם הנהיגו את חוד החלוץ

שבאפילה פתח את הצוהר.

כשעמד הצאן בלי רועה מול ייאוש,

רעוהו תנועות הנוער.

            ---

כשהאומה נדרשת להתגייסות הציבור

הם ראשונים להגיע ואחרונים לעזוב,

וכשדיון ציבורי דורש קול ברור

הם יוצאים בתרועה לכיכר ולרחוב.

במאבק השכירים, בהדרת הנשים,

הם הזדקפו בגאון ומתחו את דגלם.

וכשילדי הדרום המופגז נעדרו מלימודים,

בא הנוער העובד והלומד ללמדם.

לחברה ציניקנית, שנואשה משינוי,

עייפה ממאבק איתנים,

שמתספורת באג"ח לניסור ופינוי,

היא נסחפת דומם בזרמים,

יש צורך נואש בצעירים נחושים

ששותים ונושמים אמונה.

שזוקפים את ראשם מול סמכות, מול שרים,

ומוחים בזעקה איתנה.

            ---

זה מאה שנה הם עומדים על משמרת

הם מדריכים, מלמדים, הם עושים.

הם האויבים הגדולים של האזרחות האחרת,

'בלי כל עמדה שהיא'. 

הם מלמדים עשייה, מחנכים למסירות,

לאזרחות אמיתית, פעילה.

ולחברה ציניקנית, אכולת אדישות,

הם גם נר בתקופה אפלה. 

האישה שלא הייתה שם

דורית בייניש, הנשיאה בדימוס של בית המשפט העליון, התהדרה החודש בשני תארים חדשים שניתנו לה בשני טקסים רבי הוד - תואר עמית של כבוד מהמרכז הבינתחומי בהרצליה, ותואר דוקטור לאות כבוד מאוניברסיטת בן גוריון. בעוד בכירי מערכת המשפט, בהם יורשה, אשר גרוניס, נשקפים אליה מהקהל, ניתן להניח שמחשבתה נדדה לקריירה המפוארת שהיא בנתה לאורך עשרות שנים ולשנותיה בראש הרשות השופטת. 

כשנשיאת בית הדין הפורשת
משקיפה לה מעל הבמה
לבה בוודאי מהרהר בה
בדברים שתכתוב בספרה.
הספר עב כרך יהיה הוא
ומלא זכרונות מצחיקים
על צמתי הכרעה שישבה בם
ופגישות נסתרות עם נשיאים.

בוודאי תזכר בברק
שנשא בנשיאות לפניה.
ועל הערעורים הנשנים של קצב
שהושמעו שוב ושוב באוזניה.
ותמונות יהיו בו לרוב
עם אנשים הלוחצים את ידה.
עם שרים וראשי ממשלות
וגם כמה שלה לבדה.

והנה מה שלא ייכתב בו.
מה שלבה ודאי לא מהרהר.
איך כל אימת שהנהגה נחושה נדרשה פה
היא בדיוק הייתה לה במקום אחר.
איך נדחה פסק דינו של קצב
עוד ושוב ועוד קצת,
איך עונה גם הדין גם הצדק
עד ששופטיה הואילו לפסוק לו משפט.

כיצד שאלות מקיפות של חוקה,
של חופש עיסוק, וחירות,
נקבעו בבית דין לדיני עבודה
בעוד היא משקיפה מן הצד בנוחות.
עת הסבירה ערד לרופאי התמחות,
ועשתה זאת ברצינות תהומית,
שכלל לא התכוונו לכתוב מכתבי התפטרות,
והסבירה זאת שוב כשהגישום בשנית.

ובעוד הסוגיה התהומית מסעירה את העם,
בפסק דין כמעט אקראי,
ההחלטה הושארה לבית דין זוטר
וללא מבוגר אחראי.

הספר עב כרך יהיה הוא,
ותמונות ישובצו בו לרוב.
אך תובנה מכריעה לא תהייה בו
כי את זה לא תעז היא לכתוב:
שכל אימת שכסאה נזקק לה,
למנהיגות נחושה וברורה,
האישה שפשוט לא הייתה שם
לא הצליחה לספק הכרעה.

חסד קטן

הדיפלומטיה נושא סבוך ומסובך
הסכמים, אמנות ו'מחד' ו'מאידך'
אותיות קטנות מעטרות כל מסמך,
זה נושא שאינני מבין כדי כך.
אך בנושא הסבוך של טוב אל מול רע
יש רגעים פשוטים של אמת די ברורה.

מול הלך יגע הנמלט משאול
הנושא על כתפיו רק אימה ורק שכול
שחצה מדברות, ושאף את החול
והגיע לכאן יחף חסר כל -
זהו רגע לזנוח את פלפול המשפט -
הצע לו מים, ומזון, ומקלט.

ההיסטוריה צרופה בסיפורי מנוסָה
על אומות שהובסו והיו לרמיסה
על פליטים שנמלטו באימה מהוסה
והתדפקו בשערים שלא הייתה בם כניסה.
אך האומה העברית, שלא ידעה לה מרגוע -
יש לה חשבון לסגור אל מול ההיסטוריה.

כך מול שרים חמושים בקללות וּבְגֶדֵף
מול בן ארי היורק שנאה כמו קצף
מול פורעים זועמים במאות ובאלף
עמדו פעילים נחושים, עם היסוס - אך בלי הרף.
ועת פתחו את ביתם במחוות נחמה
בידם המושטת פדו כבודה של אומה.

אל מול ההמון המוסת ומסית
הדוחה צו מצפון בשנאה תהומית
שאין בו חסד קטן לגר או פליט
החובט ושובר ומכה ומצית
מול סוכני השנאה המוכרים מרכולתם
המצפון העברי נעמד, ורעם.

וראש ממשלה ונשיא השמיעו קולם
ושרי ממשלה ניערו חוצנם
ואת השרים שהסיתו בודדו לבדם
והשוטרים נשלחו להבטיח שלומם.
ופתאום נִזַכֵר בנדרים שנדנרו בפחד
את נמלטנו אנחנו אל גבול דניה ברעד.

נזכר במילים החקוקות במסגרת
מילים של תודה והקלה מבורכת
מילים שנשאנו עת זכינו בחסד
במיטה ומקלט וביד מנחמת.
נזכר במילים שנכתבו בתזזית
ונזכר שנדרנו להושיט יד לפליט.

וכשישוב השלום לאסמרה ולסודן
ומשורר תִּיגָרְנִי יתיישב אל שולחן
יפאר האומות או יקלל קור ליבן
מה יספר על אחיו שהגיעו לכאן?
התשובה, ידידיי, כבר כעת היא נכתבת
על ידי כל מתנדב המושיט יד מנחמת.

בכל מטבח שמגיש צלחת חמה
כל כיתה שקולטת ילדים בתחומה
כל מפגין ששובר את אימת הדממה
ומושיט יד במחווה שאינה אלימה.
ההיסטוריה נכתתבת כעת אות באות.
והיא מהירה לשבח ומהירה לגנות.

       ההיסטוריה נכתבת כעת אות באות.
       והיא תכתב על ידינו ותכתב ברחובות.






ובהקשר הזה, כמו בכל הקשר בכלל, כדאי להפנות לנתן אלתרמן.
הלשון השוודית, על בעיית הפליטים של זמנו.

ארבעה עשר חודש

החצוצרה כבר קראה, התופים רעמו,
בתי הדפוס כבר חיממו מכבשים
עת שני יריבים ותיקים נפגשו,
נואשים, בחדרי חדרים.
"ברית פחדנים" שנחתמה בפזיזות -
כך כונתה - והתקבלה בפליאה.
והרגל שחצתה כבר את קו הזינוק
הוחזרה לאחור ברתיעה.

ארבעה עשר חודש, מעט יותר משנה,
זאת קנו עת שילמו בכבודם.
וברית של שונאים, מבוזה, משונה,
נולדה אל אויר העולם.

            -----

הם שילמו בכבודם, על דחיית הבחירות
אך המחיר - הוא יקר שבעתיים:
עוד שנה נפלאה עם הקואליציה הזאת
למעשה - עוד שנה וחודשיים.
כן. שר החוץ הזועף קיבל עוד שנה,
וקיבל עוד קופסת גפרורים,
וידידי ישראל - כבר קבוצה קטנטנה -
ינסו להמשיך בבקרת נזקים.

וקרנות הפנסיה, מוכות, חבולות,
תִשחקנה עוד שנה ורבעון
מול וליגרכים כושלים הכופרים בחובות
ומול גמגומי בני בריתם בשלטון.
תשבוה ושרי, לבייב, בן דוב,
מחייכים בעליזות עלוּצה.
כעת לנדאו יוכל להמשיך ולהדוף
את הרפורמה הכל כך נחוצה.

והשופטים בהיכל והשוטרים במקוף
יאלצו לתפוס מחסה בשנית
מפני הקואליציה הזאת שכה ששה לתקוף
את כל אנשי החוק והדין.
אנשי השב"ס, כבאים ומורים
יעכבו נקמתם עוד שנה,
על משרד האוצר שמקפיא תקציבים
בתזזית הפרטות מגונה.

            -----

החצוצרה כבר קראה, והתופים רעמו,
והאזרח הבוחר כבר הרהר בבחירה,
כשהרגל שחצתה כבר את קו הזינוק
הוחזרה לאחור בחיל ורתיעה.
ודין הבוחר, הנוקב, התקיף,
נדחיה בעוד שנה וחודשיים.
אך עוד יגיע היום בו תעמדו בקלפי
נבוכים ושפופי עיניים.

ארבעה עשר חודש, מעט יותר משנה,
קניתם ביום הזה בכבודכם.
אך את הברית הזאת, מבוזה, משונה,
עוד תאלצו יום אחד להציג לבוחר.
המורה, הכבאי, גמלאי או סוהר,
גם כל מי שמעמד ישראל מול עיניו.
ארבעה עשר חודש חולפים פה מהר,
ובמהרה, רבותיי, החשבון ייושב.

טיוטא

לתנועה הציונית יש המנון. קוראים לו התקווה, והוא מבטא את תקוותו העיקשת, הנואשת כמעט, של העם העברי להקים מחדש את מדינתו. אך מה על ההגשמה, על העשייה, שהיא מדינת ישראל? באותה ההתמדה בה אנו מעלים על נס את תקוותנו בת שנות האלפיים, מותר לנו גם לחגוג את הסיפור המדהים, הלא ייאמן, של הגשמתה.

במאה שלפני הקודמת, 

באוקראינה, פולין ואומן,

הם נעמדו דום לשירייך, מולדת,

וחלמו להגיע לכאן.

 מתוך דת, מנהגים והכרח,

פתאום קם ונוצר לו לאוּם 

 וחזון שנשמע מגוחך - 

להקים אומה כמו מכלום.

ארץ שממה וביצות,

והריסות בנות אלפיים שנה,

היו כשיכר לחלוץ

לחלום מהן מדינה.

  הם הרחיקו עד אופק - גיבורים חלוצים - 

אל חורבות כנען הישנה,

תקעו יתד, שתלו שיבולת,

אכלו ושתו אמונה.

וכששכנים חגשים נעמדו אל הנשק,

עת עָרַב תבעה אדמתה,

כיתתו את האת, נעלו את המשק,

והכתיפו שכמם לשורה.

  וחייל עברי, רכוס וחגוּר, 

לראשונה זה מאות בשנים,

היישיר מבטו בסבר חמור,

ויצא לשדות במדים.

הוא יצא לשדות, בסבר נחוש,

הוא יצא, והביס, והדף.

וחייל עברי, חגור ורכוס,

יכל לכל צבאותייך, ערב.

  מהגליל לשפלה, לחולות אשקלון,

בגבעות שסביב לבירה.

צבא שהוקם בחופזה ובאון

חמוש בנחישות וגבורה.

בשדות הקרבות ובשדות השיבולת,

מתוך אדמת האבות הבלה

מעולה לעולה, עד מעבר לאובך, 

עם נבט מקִצוות הגולה. 

  הוא ניקז הביצות, הוא כבש לו כבישים,

הוא הדף המדבר דרומה.

הוא התחמש והרג באוייביו העיקשים,

הוא דמע - והדפם שאוֹלה. 

אבק הקרבות לא כיבה חזונו.

האש והדם לא יכלו לו.

גם מתוך הכאב הזועם והשכול,

מצביאים עריצים לא צמחו פה.

אלמנה וגם גר, דיין וגם דין,

וזכרונו של מיעוט שנרדף

חברה של מופת ומאור לגויים,

ומזמור שנישא על כנף.

זו אגדה רחוקה שקרתה באמת.

סיפור בלתי אפשרי שאירע.

עם עתיק שנחשב כבר למת

ואז תבע את ארצו חזרה.

פאניקה

"אנו פועלים בנחישות וברגישות מול כל מי שבא להתריס בצביעות כה בולטת נגד ישראל," אמר היום שר הפנים, וסיכם את התייחסותה של ישראל הרשמית אל הפגנת הפעילים בנתב"ג כאילו היו רבבות פורעים חמושים, ולא מטרד הסברתי בן כמה עשרות מוחים - מטרד הסברתי שמתגמד לעומת הנזק התדמיתי במעצרם וגירושם של מוחים מכל העולם.

'כשכילד חגגתי בר מצווה,'

יספר ישי לצוותי מצלמות

'דודה מחיפה לי הביאה

ספרון נימוסין והליכות.

'אסור לאכול בידיים.

אם משתעלים מבקשים סליחה.

ולא מטיסים מטוסים בשמיים

להתריס בצביעות מתריסה.

'הפגנות מפגינים בשקט

עם שלמה ארצי ושירת התקווה.

אך המפגינים מעמלק ומפלשת -

הם הגיעו להתריס התרסה.'

'זו התרסה צבועה ובולטת,'

יסביר השר ועיניו פעורות,

'ואם לא תתנצלו ותסעו לדמשק,

נתריס לכם את כל העצמות.'

"זו אותה האנטישמיות של גבלס"

צווח מיכאל בן ארי.

והוא בוודאי מתייחס לקריירה מוקדמת

כפעיל שלום שמאלני.

כשהפגין יוזף גבלס בשקט

לשינוי מדיניות ישראל

והתריס התרסה מחוצפת

שפגעה ברגשות המושל.

'מטרתם היא בישראל לפגוע'

מסביר אקוניס בפני כתבים

והמביט בפניו נטולות המרגוע

מיד חס על רגשותיו הרכים.

כן - מטרתם בישראל לפגוע.

ואכן נפגענו עד עומק הלב.

ותמונות המפגינים במסוֹע

היו מסיבות לנו נזק כואב.

אך נזק כואב שבעתיים

מסב מעצר פעילים.

התחמקות פחדנית מביקורת.

מעצר במקומן של מילים.

מטרתם היא לפגוע בנו.

להתריס בצביעות לא נחמדת.

ואילו רק על העלבון כאן הבלגנו,

הייתה תכניתם מסוכלת.

חיילים חדורי אמונה

בתום דיון בן עשרים דקות,

נשלחו עָשַרות אל מותם.

אך גם בפזיזות יהירה שכזאת,

מסתבר שביזוי המתים עוד לא תם.

יקום סגן ראש הממשלה,

ששלח החיילים אל הקרב,

ובסערת מערכת הבחירות הקרבה,

יתנגח בלוחם שלא שב:

'חיילי הצבא חסרי אמונה

בבורא עולם כל יכול.

ולכן הם כשלו בשדה מלחמה

ולכן הצטרפו אל השכול.'

ולפני חמישים שנה, הם הדפו דרקונים,

ומיליוני חיילים ערביים,

מפני שגרעיני הקיבוץ בשנות השישים,

(מסתבר) הקפידו בקריאת תהילים.

ובכן, מר ישי, כבוד השר הנכבד,

בוא נבהיר, ראשית, העובדות.

כשהבסנו, אי אז, את גייסות בני ערב,

עשינו זאת בלי ניסים ומופתות.

בלי התערבות אלוהית, בלי זרועו הנטויה,

רק בתושיית בני תמותה נעזרנו.

בהקרבת הלוחם ובהברקת המפקד,

את צבאות האוייב אז הדפנו.

ואין צורך להאדיר ההישג הנאדר -

לא אלפים מול יחיד אז עמדנו.

הרי רבע מיליארד חיילים ערביים

הוא מחזה שאף מעולם לא חלמנו.

אך גם חצי המיליון שלא יכלו לנו שם,

עם מאות מטוסים ואלפי שיריונים,

גם זה הוא הישג מפואר ומדופלם,

שנקנה בדם חיילים ארציים.

ארציים, מר ישי, בלי ניסים ומופתות.

אך גם בלי שרים יהירים,

שמול פני המציאות מפלפלים בשטויות,

וממציאים תירוצים נשגבים.

ארציים, מר ישי. ונטולי אשליות.

רבני הישיבות לא היו ביניהם.

ארציים, מר ישי. ואולי אוחזים בתפילות,

אך הם גם אוחזים גורלם בידיהם.

לא העדר התפילה אחראי לכשלים.

אחראים לה, אדוני שר הפנים,

סגני ראשי ממשלות יהירים

שיצאו אלי קרב בלי חושבין.

ששלחו חיילים לשדה בלי תכנית,

ועם מכולות אספקה ריקות,

וגייסו מילואים ללא אימונים,

וכך מַסְרוּם בידיי מפקדי הגייסות.

האחריות, מר ישי, היא בפזיזות מפקדים,

פזיזות מגונה שדם על ידיה.

ביציאה אלי קרב בלי תכנון או מתווים,

אל משימה שלא הוגדרו יעדיה.

האחראים אז ישבו סביב שולחן ממשלה,

ואולי, מתוך אמונה בניסים,

שלחו חיילים בלי חושבין אל מותם,

ועכשיו הם מפלפלים תירוצים.

אותה אמונה שבגינה לא חשבת,

לפני שהצבעת 'בעד',

היא הגורם למחדל שבו כעת האשמת

את אלו ששכלנו לעד.

ואולי הוטב לנו, בדורות הקודמים,

כשבמקום רבנים נשגבים שכמותך,

עמדו לנו מנהיגים אפורים, ארציים,

ששקלו בדעתם במבוכה.

אשכול לא התהדר בזקן כמו שלך,

ואדוק אל הדת לא היה הוא.

אך לפני ששלח חיילים אל מותם,

הוא לפחות התחבט, אליהו.