יום שישי, 2 במאי 2014

זכרון רפאים

שמי לא חשוב ואינני זוכרהו.
הוא ג'וני. או אייברי. או פייר.
זה גם לא משנה. הרי לא אחסרהו.
מכל הדברים שאינני זוכר.
נישא בין טיפות ונישא על הרוח.
מציץ בין מראות וצללים.
קיומי הקודם כבר דהוי ושכוח
ו"חיי" הם קיום רפאים.

קיום רפאים. כמו סיפור אגדות.
כֵּמְו הד לנפשו של ילדון.
אך לא כמו שאר ההדים, לא כמו שאר הרוחות,
אני איני נאחז ביגון.




ויגון הרי יש לי. חיי הם יגון.
בזמני עוד היה זה נפוץ,
שארבע שנים לתוך חייו של ילדון
תם הזמן לשחק ולעלוץ.
בגיל ארבע הייתי קטן ורזה
כשהפסקתי לשחק בבובות.
וילדים רזים, סביב הגיל הזה,
נשלחו אז לנקות ארובות.

על כל יום עבודה קיבלתי פרנק או שני פני.
את הפרטים לא מצליח לזכור.
והרי פרטי התשלום נחסכו אז ממני - 
פרנסתי לפני שלמדתי לספור.




כן. יגון הרי יש לי. כמו דמעות של נחושת.
ובזמני לא היה זה נדיר
שילדים בני שש בבתי החרושת
ימחצו למותם תחת סיר.
הם התאבלו על מותי. הם בכו על הקבר.
הם הביאו פרחים ודמעות.
אך בזמנו של אבי, בגילו - לכל גבר
היו כבר סל ייסורים ועיניים כבויות.

גם אחיי הקטנים ייללו ובכו
כשנפרדו - בלי לדעת - ממני.
לא בכו עוד מצער, תינוקות הם היו.
אך כל שבוע חסרו להם ארבע עשר פני.




יותר ממאה שנים אני מציץ ממראות.
מתבונן בלילות בין צללים.
הייתה זו מאה של מלחמה וזוועות.
אבל וואו. איזה מאה שנים.
אנשים אמיצים, בלי דבר להפסיד,
מצאו בליבם, ועוד הקריבו דבר.
ומנהיגים נחושים, שעיניהם לעתיד,
בפשרות ובדם - הם קנו לי מחר.

בארצות הקידמה, בחצי העולם,
רועם לו הצדק בדין ובחוק.
על שכר, על חופשה, על חיי האדם,
ומי שמעסיק פעוטות ייכלא בצינוק.

עולם אנושי שקניתם בדם.
במאבק פוליטי עיקש ומותח.
קומוניזם עריץ התמוטט ונדם,
אך הגיון סוציאליסטי - מזמן כבר ניצח.




פדיון ימי חופשה והפרשות לקרן פנסיה הם עניין חשוב, אין ספק. בלי ציניות. אבל עצם העובדה שכמה אמיתות בענייני בטיחות בעבודה, עבודת ילדים ושכר מינימום הפכו לאמת בסיסית היום, שמשותפת גם לקפיטליסטים וגם לסוציאליסטים, שאין שום קפיטליזם נאור שיכול שלא לדגול בהן - מציאות שלא הייתה קיימת לפני מאה ועשרים שנה - היא היא הניצחון האמיתי של תומכי זכויות העובדים. בראשון למאי הזה המשימה שלנו, בעולם שבו האמיתות האלה כל כך ברורות, כל כך מובנות מאליהן - היא אולי לזכור שצריך לשמור עליהן. שנאשים נהרגו והרגו כדי להבטיח אותן. שגם בעולם שבו האמיתות האלה נראות מובנות מאליהן, אולי הן לא מובנות מאליהן כלל.
ואולי המשימה שלנו באחד למאי הזה היא לזכור שהאמיתות האלה מובנות מאליהן בכל מקום, אבל מיושמות רק במחצית העולם. ושאולי הגיע הזמן לתבוע משותפינו הסינים להתייחס לילדים שלהם באותה החמלה שבה אנחנו מתייחסים לשלנו.