יום שישי, 19 בדצמבר 2014

נתניהו נגד הממשלה

בעוד פרלמנטים בכל רחבי אירופה מודיעים, בזה אחר זה, על הכרה במדינה פלסטינאית ולקראת הצבעה במועצת הבטחון של האו"ם על הצעה פלסטינאית ועל הצעה צרפתית לאלץ את ישראל לסגת מהשטחים, נקרא ראש הממשלה בדחיפות להפגש ברומא עם מזכיר המדינה האמריקאי שביקש לדון איתו באפשרות שארה"ב תסייע לישראל על ידי שימוש בוטו שלה -  "אפשרות" שעד להסתבכותו האחרונה עם הממשל האמריקאי הייתה נוהג מובן מאליו. בתוך הדברים האלה הודיע בית הדין לצדק באיחוד האירופי על הסרת החמאס מרשימת ארגוני הטרור.
על רקע המפולות הדיפלומטיות הללו התראיין שר החוץ לתקשורת, והסביר בקול יבש ש"יש צורך להסביר לאירופים שפעולותיהם לא מקדמות את השלום," כאילו לא זה בדיוק היה תפקידו בחמשת השנים האחרונות, וראש הממשלה, הנערך לבחירות, החל לנסות ולקדם את המסר שרק הוא יצליח להיות "חזק" מול המסע הדיפלומטי הפלסטינאי.


יש עשן בשמיים, והאופק בוער,
ובני ברית מסתתרים בשפיפה.
בפריז ובשוודיה הכרוז כבר גוער,
ובית דין של צדק מוסיף לשריפה.
      וראש ממשלה גם הוזמן חיש מהר
      והגיע לרומא לשיחת נזיפה.


מתייצב שר החוץ מול פני מצלמות
ומדקלם בקול חד גוני.
הוא מטיף בזכות השתדלות מול אומות
בזכות מערך הסברה רציני.
      כן. לו רק העסקנו בין שרי ממשלות
      גם שר לעניין מדיני.


וראש ממשלה, כמו רקדן לא נלאה,
מתופף בתופי הבידוד.
מסביר לאומה בפיו המלא,
איך עמנו נמכר כאן. שדוד.
      כמו מועמד טרי התוקף בכל פה,
      ולא האחראי לליקוי בתפקוד.


כספינה הנסחפת לה בין שרטונים
ועל סיפונה הנווט האומלל,
שנהג אותה עד אל מי סיכונים,
ועתה הוא עומד מול קהל,
      ומסביר שמול סכנות הגלים,
      מוטב לבחור בו, הוא נווט מהולל


כך עומד אל מולנו כאן ראש ממשלה
ששנים ממשלתו הכושלת
בכל תחומי הניהול נכשלה,
עד להצטבות איומים מסוכנת.
      ומסביר שמול איומים הנשקפים למולה
      מוטב שנפקיד בידיו את ההגה.

יום שני, 21 ביולי 2014

בשורות

מוקדש ל-ל', נער חלוצי לוחם בפאתי עזה


הקור חודר,
כי לפנות הבוקר
אפילו חמסין תל אביבי נשבר.
ואני בוהה,
בוהה בחושך
מביט בחלון, איך הלילה נגמר?

ואתה אי שם
בפאתי רפיח
עטוף שק שינה או מסיים טָלַ"ת.
כולך גבר צעיר.
"צעיר ומבטיח..."
אלוהים, לא לחשוב. לא לסיים את המשפט.


המתח תוסס,
הוא ממלא את הבטן,
כמו מי ביוב שלא מתרוקן.
אני נשבע לך,
בלילות כאלה,
אני קצת מצטער שאני לא מעשן.

ואתה אי שם
בפאתי רפיח
בולע בפחד או חדור רוח קרב
והאויב נחוש
ואתמול כבר הצליח
לבחורים כמוך להטמין מארב.


עד לא מזמן,
גם אני עוד שירתתי.
בארון הגבוה עוד יש לי מדים.
כי עולמנו קטן,
והלוואי לא ידעתי,
את איכות הפקודות ואיכות המפקדים.

ואתה אי שם
בפאתי רפיח
דוהר על נגמ"ש או מתכרבל בשמיכות.
וכוכב אחרון
על ראשך מבליח
לפני יום חדש עם סכנות חדשות.


כבר הלילה חלף,
הנה זורחת השמש
על פני השולחן   העמוס בכוסות.
הקפה התקרר,
ובוהה בי חרש,
גם הסלולרי שותק בין ציפורניי הכסוסות.

ואתה אי שם
בפאתי רפיח
מתכונן לקרב או בשגרה של שמירות.
והסלולרי שותק,
מאיים ומבטיח.
אלוהים אדירים, אל תביא לי בשורות.

יום שלישי, 10 ביוני 2014

מוטב מאוחר

כש"האב הקשיש" נחשף לו עירוֹם
בסקנדל וסקנדל וסקנדל,
ונושאת הכלים חיפשה לה פטרון
מימין ומשמאל ומעל,
כשאנשי הקומבינה חיפשו מועמד
למהלך דווקני, מבזה,
נדמה שלא ניתן לסבול לעוד לילה אחד
את חרפתו של הבית הזה.

כך כנסת הוללת, שכבודה הוא הפקר,
הזדקפה והישירה פניה.
ואת שלוליות הרפש, שכיסו כל פאר,
היא ניגבה - לשעה - מעליה.
במבט היסטורי, או במבוכה וכלימה,
אך בקול ברור ורועם,
קראה זוג רקדנים מכובד לבמה,
ובחרה בראוי ביניהם.

מועמד שהפסיד, בתבוסה די מוחצת,
ובקושי נזרק לו פירור,
האשים את הכנסת, בטרוניה נעלבת,
בניתוק מרחשי הציבור.
אבל לא, פרופסור. היא לא מנותקת.
וקולה הוא נחרץ וברור.
בסופו של יום, היא חבולה ומטונפת,
אך היא פדתה את כבודה - בבירור!

הליך הבחירות היה כואב ומיוסר
והציב ראי לא נעים מול פנינו.
ראש ממשלה נִדמַה הזוי ונִמהר,
והזויים היה גם נבחרינו.
אך כשקראו בקולות שצרודים מצביעות,
"  יחי!  יחי!  יחי!  "
הם מילאו תפקידם בכבוד ומסירות.
הם פדו את כבודנו, אחי. 

יום שישי, 2 במאי 2014

זכרון רפאים

שמי לא חשוב ואינני זוכרהו.
הוא ג'וני. או אייברי. או פייר.
זה גם לא משנה. הרי לא אחסרהו.
מכל הדברים שאינני זוכר.
נישא בין טיפות ונישא על הרוח.
מציץ בין מראות וצללים.
קיומי הקודם כבר דהוי ושכוח
ו"חיי" הם קיום רפאים.

קיום רפאים. כמו סיפור אגדות.
כֵּמְו הד לנפשו של ילדון.
אך לא כמו שאר ההדים, לא כמו שאר הרוחות,
אני איני נאחז ביגון.




ויגון הרי יש לי. חיי הם יגון.
בזמני עוד היה זה נפוץ,
שארבע שנים לתוך חייו של ילדון
תם הזמן לשחק ולעלוץ.
בגיל ארבע הייתי קטן ורזה
כשהפסקתי לשחק בבובות.
וילדים רזים, סביב הגיל הזה,
נשלחו אז לנקות ארובות.

על כל יום עבודה קיבלתי פרנק או שני פני.
את הפרטים לא מצליח לזכור.
והרי פרטי התשלום נחסכו אז ממני - 
פרנסתי לפני שלמדתי לספור.




כן. יגון הרי יש לי. כמו דמעות של נחושת.
ובזמני לא היה זה נדיר
שילדים בני שש בבתי החרושת
ימחצו למותם תחת סיר.
הם התאבלו על מותי. הם בכו על הקבר.
הם הביאו פרחים ודמעות.
אך בזמנו של אבי, בגילו - לכל גבר
היו כבר סל ייסורים ועיניים כבויות.

גם אחיי הקטנים ייללו ובכו
כשנפרדו - בלי לדעת - ממני.
לא בכו עוד מצער, תינוקות הם היו.
אך כל שבוע חסרו להם ארבע עשר פני.




יותר ממאה שנים אני מציץ ממראות.
מתבונן בלילות בין צללים.
הייתה זו מאה של מלחמה וזוועות.
אבל וואו. איזה מאה שנים.
אנשים אמיצים, בלי דבר להפסיד,
מצאו בליבם, ועוד הקריבו דבר.
ומנהיגים נחושים, שעיניהם לעתיד,
בפשרות ובדם - הם קנו לי מחר.

בארצות הקידמה, בחצי העולם,
רועם לו הצדק בדין ובחוק.
על שכר, על חופשה, על חיי האדם,
ומי שמעסיק פעוטות ייכלא בצינוק.

עולם אנושי שקניתם בדם.
במאבק פוליטי עיקש ומותח.
קומוניזם עריץ התמוטט ונדם,
אך הגיון סוציאליסטי - מזמן כבר ניצח.




פדיון ימי חופשה והפרשות לקרן פנסיה הם עניין חשוב, אין ספק. בלי ציניות. אבל עצם העובדה שכמה אמיתות בענייני בטיחות בעבודה, עבודת ילדים ושכר מינימום הפכו לאמת בסיסית היום, שמשותפת גם לקפיטליסטים וגם לסוציאליסטים, שאין שום קפיטליזם נאור שיכול שלא לדגול בהן - מציאות שלא הייתה קיימת לפני מאה ועשרים שנה - היא היא הניצחון האמיתי של תומכי זכויות העובדים. בראשון למאי הזה המשימה שלנו, בעולם שבו האמיתות האלה כל כך ברורות, כל כך מובנות מאליהן - היא אולי לזכור שצריך לשמור עליהן. שנאשים נהרגו והרגו כדי להבטיח אותן. שגם בעולם שבו האמיתות האלה נראות מובנות מאליהן, אולי הן לא מובנות מאליהן כלל.
ואולי המשימה שלנו באחד למאי הזה היא לזכור שהאמיתות האלה מובנות מאליהן בכל מקום, אבל מיושמות רק במחצית העולם. ושאולי הגיע הזמן לתבוע משותפינו הסינים להתייחס לילדים שלהם באותה החמלה שבה אנחנו מתייחסים לשלנו. 








יום חמישי, 24 באפריל 2014

לא מרחם על ילדי הגן

השבוע התבשרנו ששר החינוך, אחד שי פירון, החליט להקדים את לימודי השואה ולהחיל אותם גם על ילדי הגנים


עייפה בובה זהבה
ועייף מאוד הדב
הצללים לחדר באו
הצללים באים לרוב.

על המיטה שוכבת נורית
לידה יושב דובון
וכולם על הרכבת
אי אפשר יותר לישון.




אך לפתע קמה נורית.
"אבא, אבא," היא קוראה
"בא מהר, גרש החושך.
הוא מפריע, ילד רע."
צחקה בובה זהבה
וצחק גם שי פירון.
למה לגרש החושך?
נדחוף אותו. לתוך גרון.

עייפה בובה זהבה
ועייף מאוד הדב
הצללים לחדר באו
הצללים באים לרוב.




במיטה שוכבת נורית
רועדת תחת זכרון.
בראשה תדהר רכבת
לפני הגשם הראשון.
היא בוכה, רועדת, נורית.
"אבא, אבא," היא קוראה,
"בא מהר, גרש החושך.
בוא תשתיק את המורה."

צחקה בובה זהבה
וצחק גם שי פירון.
"בואי, ילדה, אל חיק הטראומה.
לא צריך יותר לישון."




על בסיסו של השיר 'הבובה זהבה', מאת מרים ילן שטקליס



יום שישי, 28 בפברואר 2014

הברק והקסם

השבוע מלאו ארבעים וחמש שנה למותו של לוי אשכול, שלדעת רבים היה הטוב שבחבורה המצומצמת של ראשי ממשלות ישראל.  מנהיגותו השקולה, האפורה, שרבים כינו מהוססת ומגומגמת, התבררה ממרחק הזמן כרצופת הצלחות, כתקופה של עשייה שקדנית וביצוע שקט. מתינות וצניעות סגנונו בולטות במיוחד מול הנחישות והשכנוע העצמי השכיחים היום, שנדמים כבאים במקומה של עשייה אמיתית ומשתקים כל קול של לבט ושל חשיבה מחודשת.


בשבילים שבין אבן לאבן
תחת שמש חורפית, עדינה,
מצטופפים להם, שם, מול הקבר,
שרים וראשי מדינה.
שנות דור כבר חלפו ועָבַרוּ
פניך מָשוּ מעל לב או שטר.
אך חיוכך השובב עוד נזכר הוא,
בגעגועים למנהיגות הֶעבר.

זהו שיר המפאר את הקרן
של מנהיגות שקדנית, אפורה.
זהו שיר השדה והכרם. 
זהו שיר מלאכה ותורה.
ומול פני התהום והחרם,
אלו גם כמה מילות אזהרה.



וכששמיים קדרו עלי אֶרֵץ,
בתרועות מלחמה מהירות,
הקדשת היסוס וגם הרף,
ושקלת את כל הברירות.
שקלת. היססת. בחרת.
ותוך שימוש בעמל רב שנים,
את דש בגדך כך עיטרת
בנצחון שנשזר בשירים.

זה בִּגנות האמונה העיוורת
בצִִדקה, בבטחת נצחון.
שלרגע אינה מהססת,
המשיבה פני אימה בגאון.
אותה אמונה תזזיתית, מטמטמת,
כסם בִּפְאתי האסון.



היית שקט. מהוסס. גם צנוע.
ומנהיגים צמחו בצילך.
ואל חזית עשייה, אל ביצוע,
הבאת צוות רחב. הצלחה.
נשארת קול מהוסס ורוגע,
עיניך פסחו על הרבה סעיפים.
וכשלא נשאר עוד אלא לבצע,
קצרו הצלחות ושבחים.

זה בִּגנות הנחישות, השכנוע,
זה בִּגנות לְרַצון הברזל.
שלא ייכוף, לא ייהסס, לא ינוע,
מחזון למולדת ואל.
ומול חזון, ההגיון הצנוע,
לא ירעים וגם לא יישאל. 



והתמונות השקטות מן הקבר,
התחלפו אל האייטם הבא.
וראש ממשלה, כולו גבר,
הלהיט, התעקש וליבה.
וירעמו מקלטי טלוויזיה
באמיתות מוצקות מפלדה.
לא היסוס, לא פקפוק, לא ריוויזיה.
לא הרהורים של כפירה או בגידה.

זה בגנות הברק והקסם,
מנהיגות חייתית, מלהיבה,
גְנות הניגון שסוחף את העדר,
כתצוגת זיקוקין מרהיבה.
שהביא כבר עמים לסף אֶפֵר,
בתרועת מלחמות נבובה.



זה בנגות הברק והקסם
זה בגנות נחישות וגבורה.
זהו שיר המפאר את הקרן
של מנהיגות שקדנית, אפורה. 
זהו שיר השדה והכרם.
זהו שיר מלאכה ותורה.