יום שישי, 29 ביוני 2012

עניין מקומי

מעמד הביניים כורע, עזוּב,
תחת עומס שירות ומיסים.
קרנות הפנסיה נקטמות שוב ושוב
בהסדרים עם טייקונים כושלים.
שכיר ממוצע לא גומר את החודש
תחת נטל חיים יקרים
והשרים ממלאים הסאה כדי גודש
במלמולי הסתה יהירים.

       אך אל דאגה, חדלנו לשתוק
       בקרוב נזעק ברחובות
       ועל עיריית תל אביב נעלה ללא שחוק
       ונפרוש שם תואנה ותלונות


מפגינים הוכו, נעצרו, נפצעו
והובאו להארכת מעצר
רק על מנת שבתי המשפט ינזפו
בשוטרים שחרגו ממותר.
שר משטרה לא השמיע פה הגה,
ושר משפטים רק חייך בזחיחות,
בעוד חברי קואליציה עולים אל הרגל
להאשים מפגינים בבגידה ושחיתות.

       אך תגובה נאותה כבר אותרה והבשילה,
       ונקצה לה עתודות של מרץ וזעם.
       את ארועי התרבות בתל אביב כאן נכשילה,
       וילמד חולדאי את הלקח הפעם.


עצומות נחתמו ושלטים כבר הרעימו
ותביעה נשמעה והיא חד משמעית -
'את רון חולדאי פטרו או הדיחו'
זהו צו השעה למעורבות אזרחית.
הזעם ניתך והזעם יוקד
ועלבון עמוק מתפרץ בתזזית
וצעירים שתקוותם הועלתה על מוקד
נענים לקריאה בלהיטות משיחית.

       מפגינים נזעקו מול משרד ראש העיר
       וחברי סיעת מרץ פרשו במחאה
       וכיכר העירייה תדמה לתחריר
      אם בתחריר רק מחו על תעריפי חנייה


אינני תושב של העיר תל אביב
ואת חולדאי מימיי לא טרחתי לבחון
אך כישראלי שלעיתים צועק או מקשיב
עליי עתה להעמד ולזעוק מלוא גרון:
שהתקוטטות עירונית, קטנה ומטופשת,
תהייה לתלולית עלובה בה ייקבר מאבק
אם חברה תשושה שתחת עול נאנקת
לא תשכיל להרים מבטה למרחק.

       שולחן מועצה הוא אתר לבבי
       אך לא זה השולחן בו תדון משאלה
       היא תדון לבסוף בכסאות עור הצבי
       הערוכים בעיגול סביב שולחן ממשלה


בישראל לראש עיר אין גייסות משטרה.
אין מושל הקובע מדיניות של מיסים.
הממשל המקומי סמכותו די צרה,
וגם תל אביב לא נבדלת משאר הערים.
מדיניות של בנייה, של מיסוי, של תקציב,
של אחריות מדינה לשגשוג אזרחיה
שאלות שכאלה לא נענות בתל אביב
כי אם על שולחן ממשלה ובשיחות בין שריה.

       זעם ומרץ מפילים ממשלות
       הם משנים מציאות והופכים את סְדָרֵיַה
       אך הם משאב יקר וחסר עתודות
       שיש להקפיד לעשות בו שימוש מֶנָצֵחַ


ומכסאות עור הצבי משקיף שר אוצר
ומצחקק בעליצות עם חבריו השרים
איך הצליח, והוא בוודאי כה מוכשר,
להפריד תל אביב מכל שאר הערים.
כי מפגינים בחיפה, בלוד או באר שבע
מוחים מלוא גרונם מול מדיניות ממשלתית
אך תל אביב, לבדה, לא כדרך הטבע,
מטווחת ראש עיר במחאה חברתית.

       ואם צעקה תִשָמַע וראש עיר יתפטר
       הקפידו לזכור, חבריי המוחים -
       שהמולך הקריב לכם כבש אחר
       והגן בחכמה על תקציב ושרים.

       שהצליל הנשמע הוא צחוקו הבוער
       של אמן תחבולות שהיתל בילדים. 

יום שישי, 22 ביוני 2012

יד מכוונת

הארץ זועקת והמדינה רעשה.
הממשלה מתחמקת בכחש.
אלפי דונמים הפכו חורבה
בעוד שרים מתָרצים חוסר מעש.
בתים עָשֵנים וצוערים הרוגים
זעזעו את העם מעלה-מטה.
וּמבקר המדינה זעק מול שרים:
נכשלתם - אז לכו הביתה.

אלי ישי נכשל כשר פנים.
את תפקידו לא השכיל לבצע.
לא היו לו הפנאי, ואולי כישורים,
לנהל את מערך הכיבוי הגווע.
במקום בו נדרש להוביל וּלְנהל
לא ניהל, לא הוביל, לא נשמע.
ומערך הכיבוי ששיווע לַאֵל
לא זכה למנהיגות מכווינה.
          אך פרופסור שטייניץ אינו שר כושל.
          סיעתו נתפסה במדיניות לה כיוונה.

אם אלי ישי בכישורים נלעגים
לא עמד בדרישות תפקידו,
הרי שטייניץ נתפס לא בחדלות של אישים,
אלא באסטרטגיה שבבסיס תפקודו.
להרעיב מערכת עד אינה מתפקדת,
בכשל בולט ומכאיב.
ואז לקוראה לרפורמה נדרשת -
כי הכיצד תתפקד בלי תקציב?

הוא בלהט מפריט, מצמצם, מפטר,
כאילו תפקידו של שר האוצר
איננו לספק קיום טוב יותר,
אלא רק לתפקד כגזבר.
לשמור בקיצוץ את משמר הקופה -
הרי כך תיאר תפקידו לַמְבַקֵר -
ועלינו לומר לו בזרוע תקיפה,
שתפקידו מקיף עוד יותר.

השר בכיסאו הוא הקברניט של המשק.
הוא-הוא הנווט הְעַסוק.
ידו הקטנה היא היד המכוונת
את היד הנסתרה של השוק.
הוא האמון על רווחה ושגשוג
על קיום ההזדמנות השווה להצליח.
וכשהשר מחבל במנגנון או שירות
את אזרחיו הוא קובר ונועל על בריח.

מערך הכיבוי, הכבישים, המשפט,
כולם רועדים מפני זו השיטה.
ראשית התקציב יישחק לו לאט
עד שישבקו - אז תוצע הפרטה.
שריפה בכרמל לא הייתה מטרתו.
להרוגים ונספים לא כיוון.
אך דחיפת מערך הכיבוי למותו,
כך שלא יתפקד - דווקא כן.

תקציב המדינה הוא הכסף שלנו.
יגענו רבות לשלמו במיסים.
וזכות די ברורה עומדת כאן לנו
לנצלו לקבל מהמדינה שירותים.
האוצר ממנף התקציב לקידום דעותיו,
והזמן בא לומר זאת בקול רם וברור -
מניעת שירות מהעם בידיי חבר פקידיו,
הרי זו קשירת קשר נגד הציבור.

יום שישי, 15 ביוני 2012

טעות נפוצה


כתובות רוססו בחצר יד ושם,
ולא ברור מה רצה הכותב להביע
אם כיוון להתריס, או אולי לקומם -
אך ברור שהשקר את האמת כבר הכריע.
הכותב הלילי משתפך בתודה,
בשם ציונות ובשם העם העברי,
ובשם טענה שכבר הייתה כעובדה
שאת ריבונותנו קיבלנו כפיצוי מזערי.

כאילו אחרי שהעשן התפזר
ואודים נרעדים חולצו מִמַבְעֶרֵת
לא ידעו האומות את נפשן להצטער
וכפיצוי העניקו הכרה ומולדת.
כאילו זו הייתה שלהם, כלל, לתת
כאילו מולדות ניתנות בהינד או משורה
וכאילו יכלו האומות להתאסף
ואת ציון הרְחוקה להעניק כתשורה.

טענה זו שמעתי לא אחת ולא שתיים
והנדתי תמיד בשלילה עמומה.
אך אולי זה הזמן לאחזה שתי ידיים
ולערוך כאן שיעור בתולדות האומה.
כי העובדות הן ברורות וכתובות הן בספר
התאריכים ידועים והתכתובת סדורה.
והטוען למדינה שנינתנה כאן כתשר
אולי זקוק שנזכיר לו תזכורת קצרה.

כשזרמו חלוצים מקצווי גלויות
והגיעו ציונה לתבוע מולדת,
אמנם הם ביקשו את חסדי האומות
אך הם לא המתינו בלי מעש עד יוענק להם חסד.
הם שתלו ובנו וקנו אדמות
הם יגעו והטביעו גם יזע גם פרך
ולטוב או לרע הם קבעו העובדות,
וקבעו כעובדה את המדינה שבדרך.

וזִכרו את לורד פּיל בסוף שנות השלושים
שנשלח לאזור מטעם ממשלת המלך
ופסק שבארץ יושבים שני עמים
ואין מנוס מלחלק ביניהם את הפלך.
הציונות התנגדה לרוזן הזקן.
הגבולות ששרטט לא נשאו בעינה.
אך העובדות שבשטח כבר הבשילו להן
והעובדות כבר הכתיבו הקמת מדינה.

רבים מתנגדים לתקומת ישראל
זו תקומה מפתיעה שקורבנות בצידה.
וההתנגדות מקוממת, אך אם נִשַאֵל  -
זכותם לצודד בשוללי מדינה.
אך כשהדיון מתפתח והרוחות נסערות
מיד אז עולה הטיעון המצוץ
כאילו אחרי מלחמה התכנסו האומות
ואת פלשתינה העניקו למהגרים מן החוץ.

ובכן, מהגרים מן החוץ היינו כאן פעם,
והעפלנו לארץ אחרי אין ספור דורות.
ותושבי המקום לא רוו מן הנחת -
רוו במקום זאת מרורים ומכות.
כך טבעי שיאמרו שארצנו מושאלת.
שניתנה היא בחסד ולא דווקא בזכות.
אך נדע שקנינו העצמאות בִּמאכלת
היא לא ניתנה לקבצן לבוש בגדי בְכוּת.

הפלסטינים טוענים כי נושלו מארצם.
אם כך, הם נושלו על ידי כח היסטורי.
על ידי תקומה ותחייה מחודשת של עם
שכפר בקיום אומלל ומינורי.
כי כשהתכנסה בואנזה הוועדה הסודית
שהגתה מראשה את שואת היהודים
הרי ההיסטוריה קבעה כבר כי המדינה העברית
תהייה ותקום בתוך כמה שנים.

       כי עם כל הכבוד לרגשות האשם
       ולרצון לכפר על עוול נורא
       הרי סיפור תקומתו מחדש של העם
       כבר נכתב ונחתם לפני שכל זה אירע.

יום שישי, 8 ביוני 2012

אזרח טוב זה אזרח שקט

השבוע התבשרו פעילי הנוער העובד והלומד בכפר תבור שהמועצה המקומית - שמזה זמן מה מפעילה לחץ על התנועה בניסיון להסיר את הגוונים הערכיים והפוליטיים מהמפגשים - החליטה לסגור את פעילות תנועת הנוער בעיר. במכתב שהגיע לידיי עיתון הארץ הגדילה מנהלת מקומית לעשות ודרשה כי בפעילות לא יהיה "כל תוכן המוביל ליצירת עמדה כלשהי". 


כשבקהילות יהודיות ברחבי העולם
התעורר לו העם העברי, 
והתקבצו גרעינים שחצו את הים 
לקיום מבוסס, עצמאי,
לא הייתה זו יוזמה של פרנסי קהילה,
של נושאי תפקיד או תואר.
כי הלאומיות פיעמה בתשוקה צעירה
בחזוֹתיהן של תנועות הנוער.
            ---
בכפר תבור, בגליל התחתון,
חיות כמה מאות משפחות. 
ולהן מועצה, וגם מוזיאון,
ומרכז תרבות, נוער וספורט.
וכשפנתה השבוע הנהלת המתנ"ס
לתנועת הנוער היחידה בישוב
נשמע טון תקיף וקצת לא מנומס
מכריז 'לא תבואו כאן שוב'. 

המועצה המקומית, כך נכתב בעיתון,
קָצַה בעצמאות מדריכים,
שלמרות שהוסבר להם מי מכתיב את הטון
התעקשו ללמד ערכים.
כתבה המנהלת, לא יהיה "כל תוכן
המוביל ליצירת כל עמדה שהיא"
וביקורים בבית ספר, הנהוגים כמקודם,
הוגדרו כהסגת גבול פלילית.

כי המחזיקים בשלטון, על כל רמותיו,
יודעים איזה אזרח הם רוצים. 
שלא קורא בעיתון ואינו מעורב,
ושרק לא ייאמץ ערכים.
תטיילו בארץ, תטפסו על גבעות,
ותריחו את ריח הטל.
תאפו על טאבון ותאכלו לחמניות,
והשליכו הפסולת לסל.
שחקו במחשב, בחיילים של כאילו, 
ותבהו בדמותכם בראי - 
רק במטותא, אל נא תובילו,
ליצירת 'כל עמדה שהיא'. 
            ---
כשהגטאות באירופה נואשו מתקווה
ואחזו בנשקם הדל
בהתמודדות שסופה כליון ולהבה
תוך עמידה של כבוד מול גורל - 
לא הרבנים שם הנהיגו את חוד החלוץ
שבאפילה פתח את הצוהר.
כשעמד הצאן בלי רועה מול ייאוש,
רעוהו תנועות הנוער.
            ---
כשהאומה נדרשת להתגייסות הציבור
הם ראשונים להגיע ואחרונים לעזוב,
וכשדיון ציבורי דורש קול ברור
הם יוצאים בתרועה לכיכר ולרחוב.
במאבק השכירים, בהדרת הנשים,
הם הזדקפו בגאון ומתחו את דגלם.
וכשילדי הדרום המופגז נעדרו מלימודים,
בא הנוער העובד והלומד ללמדם.

לחברה ציניקנית, שנואשה משינוי,
עייפה ממאבק איתנים,
שמתספורת באג"ח לניסור ופינוי,
היא נסחפת דומם בזרמים,
יש צורך נואש בצעירים נחושים
ששותים ונושמים אמונה.
שזוקפים את ראשם מול סמכות, מול שרים,
ומוחים בזעקה איתנה.
            ---
זה מאה שנה הם עומדים על משמרת
הם מדריכים, מלמדים, הם עושים.
הם האויבים הגדולים של האזרחות האחרת,
'בלי כל עמדה שהיא'. 
הם מלמדים עשייה, מחנכים למסירות,
לאזרחות אמיתית, פעילה.
ולחברה ציניקנית, אכולת אדישות,
הם גם נר בתקופה אפלה. 

יום שישי, 1 ביוני 2012

האישה שלא הייתה שם

דורית בייניש, הנשיאה בדימוס של בית המשפט העליון, התהדרה החודש בשני תארים חדשים שניתנו לה בשני טקסים רבי הוד - תואר עמית של כבוד מהמרכז הבינתחומי בהרצליה, ותואר דוקטור לאות כבוד מאוניברסיטת בן גוריון. בעוד בכירי מערכת המשפט, בהם יורשה, אשר גרוניס, נשקפים אליה מהקהל, ניתן להניח שמחשבתה נדדה לקריירה המפוארת שהיא בנתה לאורך עשרות שנים ולשנותיה בראש הרשות השופטת. 


כשנשיאת בית הדין הפורשת
משקיפה לה מעל הבמה
לבה בוודאי מהרהר בה
בדברים שתכתוב בספרה.
הספר עב כרך יהיה הוא
ומלא זכרונות מצחיקים
על צמתי הכרעה שישבה בם
ופגישות נסתרות עם נשיאים.

בוודאי תזכר בברק
שנשא בנשיאות לפניה.
ועל הערעורים הנשנים של קצב
שהושמעו שוב ושוב באוזניה.
ותמונות יהיו בו לרוב
עם אנשים הלוחצים את ידה.
עם שרים וראשי ממשלות
וגם כמה שלה לבדה.

והנה מה שלא ייכתב בו.
מה שלבה ודאי לא מהרהר.
איך כל אימת שהנהגה נחושה נדרשה פה
היא בדיוק הייתה לה במקום אחר.
איך נדחה פסק דינו של קצב
עוד ושוב ועוד קצת,
איך עונה גם הדין גם הצדק
עד ששופטיה הואילו לפסוק לו משפט.

כיצד שאלות מקיפות של חוקה,
של חופש עיסוק, וחירות,
נקבעו בבית דין לדיני עבודה
בעוד היא משקיפה מן הצד בנוחות.
עת הסבירה ערד לרופאי התמחות,
ועשתה זאת ברצינות תהומית,
שכלל לא התכוונו לכתוב מכתבי התפטרות,
והסבירה זאת שוב כשהגישום בשנית.

ובעוד הסוגיה התהומית מסעירה את העם,
בפסק דין כמעט אקראי,
ההחלטה הושארה לבית דין זוטר
וללא מבוגר אחראי.

הספר עב כרך יהיה הוא,
ותמונות ישובצו בו לרוב.
אך תובנה מכריעה לא תהייה בו
כי את זה לא תעז היא לכתוב:
שכל אימת שכסאה נזקק לה,
למנהיגות נחושה וברורה,
האישה שפשוט לא הייתה שם
לא הצליחה לספק הכרעה.