יום שבת, 23 בפברואר 2013

מי צוהלת ושמחה

בנינו לובשים תחפושת וחג.
הרחובות מלאו צחוק וקלס.
והאב בשלטון ירטן וְיִלְהַג,
שותפיו לא עומדים עוד כְּפֶּלֵס.
ומחוץ לגבולנו, הבצע ילעג,
וגם סוס יעמיד פני בשר כבש.


בַּרְחובות ילדים בִּנעליים גבוהות,
לבושים ביריות ואדרת.
קופצים וצוחקים בשירי מחולות,
בדמיון שפרץ ממסגרת.
ובפרוזדורי השלטון ונבכי מסדרונות,
התחפשה לה יפה עוד גברת.

התלבשה בהידור בבגדי חג ושרד
והתייצבה מול צוותי מצלמות.
והכריזה בתוקף - לא תארים או משרד.
היא כאן עבור ההזדמנות לשנות.
אך ראו מה הפלא, כי מקרה זה בלבד,
ששמה יתנוסס על לשכות.


ועוד זו מדברת, והנה זה בא -
מנהיג חברתי לשלום.
רק זה לא מכבר קבל עם ועדה,
הוא תקף את מרכז מפלגתו.
כי חשש פן בפני מנעמי השררה,
יאבד את עמוד שדרתו.

הוא תקף, הוא פקפק, זה מובן מאליו.
אך היום תוגתו מהורהרת.
הגנת הסביבה הופקדה בידיו,
והוא מיד יתיייצב למשמרת.
מי לבש מסיכה, מי צבע את פניו,
כל אחד בתחפושת אחרת.



זהו חג הפורים, בחיוך מתרוצץ.
והצחוק משתולל בְּשְבִילינו.
ושמש זוהרת, כמטבע נוצץ,
מקדימה לביקור בשמינו.
העולם כולו שוב צוחק ועולץ.
אך הוא צוחק, לעיתים, גם עלינו.

יום שבת, 2 בפברואר 2013

שיר תהילת האדם

הלבנה תלוייה בשמים,
בודדה בין אלפי כוכבים.
האנושות בה נועצת עיניים,
ונעצה בה גם כמה דגלים.
ודגלינו, זנוחים, מחכים שם,
נטושים וללא מבקרים.
כאנדרטה לדור שהושיט יד,
שהרחיק מבט עד כוכבים.

הלבנה תלויה בשמים,
שואבת תקוות ועיניים,
ופחדים קמאים כי עדיין
היא זוהרת באלף קרניים.
ובהעדר רוחות ומשבים - 
דגלינו אינם מתבדרים.


דע אחי, אין רוחות בירח.
אין שם קולות או צלילים.
וטביעת נעל קלושה של אורח,
תשאר שם עוד אלף שנים.
טביעת נעל קלושה ובודדת,
מחלום שחלמנו ותם,
במקום שהרוח אינה מנשבת
ודגלינו תלויים בו, דומם.

כמו חלום שחלמנו ותם,
כמו שיר שהושר ונדם
כמו חלום תהילת האדם
הנישאת על אוויר ועל ים.
כמו שיר תהילה ותפארת,
שנשכח בדממה לא מופרת.



בודדים בשממה מפוארת,
ניצבים שם עוד כלי האדם.
ושירי תהילה ותפארת,
עומדים, באין רוח, דומם.
תחת שמש יוקדת בלהט,
בזריחות ושקיעות ארוכות,
הם מביטים על הארץ שם, מטה
וחולמים על שובנו, רכות.

וטביעת נעל זקנה וקלושה
שנותרה שם תלויה, נטושה,
מחכה בסבלנות עָקֵשַה
לאנושות מעזה, נחושה.
היא מחכה שם כמה עשורים.
אך אנחנו איננו חוזרים.