אנחנו הסקטור הפרטי

ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, נשא היום דברים בועידת גלובס לעסקים, בהם תקף את אלו שמתעסקים בדרך חלוקת העוגה הכלכלית והגן בתוקף על המגזר הפרטי, שלדבריו הוא-הוא שמייצר את העוגה הזו עבור כולנו.

'התחלתי כשוטף כלים', מספר לנו ראש ממשלה,
ומי שעוד ממשיך להאמין לו, תוהה לכמה זמן זה היה.
ואחרי שנטרל חשדותינו, הוא ממשיך להטפה של מוסר.
'הכלכלה לא נעשית מאליה, העבודה היא הצמיחה של מחר'.

'יש מי שהסקטור הפרטי הצומח, נדמה בעיניו כנמר.
אך בעיני הוא סוחב את כולנו, אציל כמו הסוס הדוהר.
'לא ארסן זה הסקטור, לא נוסיף לו רתמות ומשא.
לא נהפוך למזרח גרמניה, שמקדשת כלכלה מעושה.'

'איך נדבר על חלוקה או על צדק, מבלי שמישהו יאפה כאן עוגה?
כך במדינות מזרח אירופה, הגיעו אל סף עוני נורא.'
וכך בזחיחות הוא מטיף לו, מתלהג בקולו הבוער,
ואולי הסנוורים שם מכים בו, והוא שכח אל מול מי הוא דובר.

כי איננוּ עובדי מדינה, ואיננוּ צרכני קצבאות -
אנחנו המגזר הפרטי, שדיברת עליו נפלאות.
אנחנו בזיעת אפינו, כל יום אופים העוגה.
אותו תוצר שאתה מתגאה בו, מאיתנו ובנו הוא בא.

כשיצאנו וקראנו לצדק, לא ביקשנו רחמים או צדקה.
לא ביקשנו תוכנית של חומש, ולא ביקשנו תוכנית חלוקה.
ביקשנו בקשה פשוטה, שנישאה על זעם עמוק -
ביקשנו להסיר הרתמות מעלינו, צעקנו כי סיימנו לשתוק.

המגזר הפרטי לא טורף הוא. הוא סוס עבודה נאצל.
הוא נושא על כתפיו את המשק - ביטחון, קצבאות וממשל.
אך הסוס שמושך את המשק, אם תתן בו מבט קפדני,
הוא סוס מוכה ועייף, שנוהג בו עגלון נצלני.

עם כל עוד רתמה שקשרו בו, כל משא שהונח על כתפיו,
הסוס עוד רטן והמשיך לו, מתנשף ומשנס את מותניו.
וכשסבלנותו לבסוף התפקעה לו, כשיצא לצעוק זעמו,
לא רחמים או צדקה הוא חיפש לו. הוא חיפש את פירות עמלו.


ראש ממשלתנו צעיר הוא, בקושי מלאו לו שישים.
הוא אולי לא מכיר את הלקח, שבעבר למדו עגלונים:
זהו טבעו הבסיסי של הסוס, שמשא מועמס על כתפיו.
תחילה רוטן הוא, כעוס, ואז מעיף העגלון מעליו.

איננוּ נמר אכזרי ומסוכן. אך גם סוס לא כדאי לעורר.
פן ינער העגלון מעליו, וישים לו עגלון אחר.
פן יגלה אדון נתניהו, שגם עליו אפשר לוותר.

הפרש משתולל

'הן גידול סרטני אלים ומסוכן'

מסביר בקולו הרהוט שר חינוך
'ועל החוק לפעול בתקיפות למגרן'
ומבטו יציב ועל פניו אין חיוך.
'גידול מסוכן שיש לעוקרו'
'עוכרי יהדות ועוכרי ישראל'
ובכן, כך אומר לנו שר החינוך –
אך המילים מושמעות והפרש משתולל.

מכוניות מושחתות ומסגדים מעשנים,
ופלסטינים מוכים ושבורי עצמות.
ובשוק של יפו סוגרים דוכנים
ובירושלים צרים על בתי מפגינוֹת.

שלושים אלף אנשי משטרה
מאות בלשים ורבבות מתנדבים.
אך אין בהם ישע וידם רפויה,
והחוק מתכופף בראשים מורכנים. 

~~~

בוקר חורפי בקיסרות הרוסית.
בעיירה יהודית למודת ייסורים.
במרחק נשמעות שוב פרסות הסוסים,
והדלתות ננעלות שוב בפני הפורעים.

וכשהאבק יתפזר והפרשים יעזבו
יפנו פרנסי היישוב אל החוק.
והחוק יבטיח שהפשעים יחקרו,
ויאמר זאת בקול חמור ובלי צחוק.

~~~

ליל שבת בתל אביב הקיצית,

וצעירים ביישנים חוגגים חירותם
ואיש חמוש ולבוש בשחורים
עומד במפתן ויורה להורגם.

שנתיים עברו מאז בר נוער הותקף

שנתיים עברו וגם שני ניצבים.
אך שוטרים וימים חלפו פה ביעף
ולא פענחו את הפשע ולא עצרו חשודים.

~~~

שוב רוסיה הצארית. שוב סופה לבנה.

פרש עומד על גבעה וצופֵה.
בתחתית המדרון עיירה עַשֵנה,
ונסיך, ושוטריו, והחוק הרפה.


הנסיך קורץ לפרש מרחוק,
והפרש מדהיר את סוסו הצוהל.
'חוקרַי,' הוא אומר, 'יאכפו את החוק',
אך המילים מושמעות והפרש משתולל.

~~~

את תקיפות תג מחיר יש למגר
כך מטיף שר חינוך מעל פני הבמה
אך כמה תקיף הוא בדיון האחר

כשיושבים השרים סביב שולחן ממשלה?

הפורעים המשתוללים ברחובות להשחית
לא חוששים להמשיך במחולם.
וכל פעיל לשינוי מאיימים להכרית,
ועוצרים את הישראלים מלנווט גורלם.

יצאו השוטרים לרחובות בנחישות.
יחקרו ויביאו הפושעים למשפט.
וישיבו החוק אל הרחובות והשוק
בלי קריצה או חיוך או היסט של מבט.

לאחר כתיבת הדברים הללו, התבשרנו אמש שהמשטרה עצרה חשוד בתקיפות בירושלים. לא נותר אלא לברך על כך, ולקוות שמדובר בשינוי מגמה.

עריצי העולם, התאחֵדוּ

בריאד הורגש רעד, בטהרן חלחלה,

בקראקס קדרו השמים.

גם השרים בדמשק התעוררו בבהלה,

לידיעה שאומתה בינתיים –

קולונל קדאפי הומת ביריות,

כמו כלב, בתעלה של ביוב.

וארבעה עשורים של עריצות וזוועות,

הסתיימו במוות מכמיר ועלוב.

בהוואנה צפו במקלטי טלוויזיה

בהשלמה מהולה בייאוש

ובביג'ינג עוד היללו הגישה שהכזיבה

בעיוורון תקיף ונחוש.

בפיונגיאנג מעטים רק שמעו על הרצח

שהיה כהד לסיוטיהם הישנים

ובמוסקבה חייכו בזחיחות ובלי מתח

בחיוכם של עריצים עוללים.

בדוֹחָה עצר התליין מלאכתו,

וניגב זיעה מתוחה מעיניו.

האם בקרוב הם ייקחו גם אותו

למשפט מול המון משולהב?

באשגאבט ובמינסק נשאו עיניהם לשמים

עשרות שרים ושופטים מושחתים

ותהו אם כדאי כבר להבריח לשוויץ

את הכספים שהם גונבים זה שנים.

כך במעט ארמונות מסביב לעולם,

נכססות שוב היום ציפורניים.

שוב התעורר הסיוט שמחריד כל רודן,

ומחריד את שריו שבעתיים.

עריצי כל העולם, התאחֵדוּ מיד

מול הקולות שהבוקר לא נשמעים רק בלוב.

כך לא נאלץ, אם תעמדו שלובי יד,

לצוד אחריכם בנפרד בכל תעלה של ביוב.

זכותם הטבעית והמולדת

לפני כשנה סערה הארץ כשהוריהן של תלמידות בית הספר בית יעקב בעמנואל בחרו להכלא ורק שלא לציית להחלטת בג"ץ לסיים את האפלייה העדתית בבית ספרם. כעת, משאנו שומעים שפרשה זו מרימה שוב את ראשה, מן הראוי לומר שוב את הדברים שנכתבו אז, אך טרם פורסמו.

במאה שערים רבה התרועה,

ובעמנואל סוערות הרוחות.

הגברים מובלים שם לכלא,

הנשים מסתתרות בשוחות.

אך רוחם לא נשברת, ורוחם לא לאה

אין חולשה בעיניים נשקפת.

בכניסה אל הכלא הם ילחשו בגאווה,

'נקריב חרותינו למען הצדק'.

וכך יצעדו מלאי אמונה,

בגב זקוף אל שערי הצינוק.

מלאים בצדקת דרכם הקדושה,

במאבק מול רודנותו של החוק.

כאילו לשם כך קמה המולדת

ולשם כך לחמנו על זכויות -

על זכותם הטבעית והמוּ לדת,

לגרום לילדות קטנות לבכות.

ובירושלים נואמים על אומץ רוחם,

והעיתונות תופרת כתרים,

על היהודים האמיצים שבשם תורתם,

אל הכלא, בגאון, הם הולכים.

על זכותם לבחירה, ומאבקם על חינוך,

על עתיד ילדיהם הרכים.

ורק מעטים, נדמה כי זוכרים,

על מה כאן, באמת, מדברים.

כאילו לשם כך קמה המולדת

ולשם כך לחמנו על זכויות -

על זכותם הטבעית והמוּ לדת,

לגרום לילדות קטנות לבכות.

על ילדות קטנות, שנולדו, בלי אשמה,

להורים הלא נכונים.

שעסקנים חרדים, ורבנים בני תמותה,

החרימו מבלי להחרים.

על כיתות נפרדות וחצרות משחקים

שמפרידות בין עדה לעדה.

על ילדות קטנות שבוהות בשערים,

שערים שלהן, אין בָּם כניסה.

על צבע עורם, או המבטא בפיהם,

שמבדילים את הוריהם מן הכלל

ועל רבנים נכבדים, שלא נכמרו רחמיהם

אל ילדות שהוחרמו מקהל.

כאילו לשם כך קמה המולדת

ולשם כך לחמנו על זכויות -

על זכותם הטבעית והמוּ לדת,

לגרום לילדות קטנות לבכות.

לא מעזים

"בשבוע הבא," פסק השופט החיוור,

"נפגש שוב בשבוע הבא."

והנשיא המורשע יחייך חיש מהר

ויחזור אל ביתו כפי שבא.

כפי שבא – בחליפה אפורה מהודרת,

מלווה בעשרות ידידים.

ולא בָּחולצה הכתומה של בית כלא

אזוק ובין שני סוהרים.

זה האיש שנפסק כי אנס ותקף

שנמצא אשם בריבוי סעיפים

שאת סמלי המדינה חילל וביזה

והורשע בפשעים אלימים.

זה האיש שעמד מול אותו בית משפט

והאזין לשופטים מפרטים

איך שיקר, איך כפה, איך אנס לא אחת

וכבר אז ידע – שהם לא מעזים.

שהם לא מעזים להוציא החלטתם אל הפועל

ולשלוח נשיא אל כלאו

ומשעה שהחליטו ינסו רק לברוח

בהילוך מגומגם ונבוך.

אז יואיל בית הדין ויחליט החלטה.

שיחליט כל החלטה שיבחר.

אך מיום שהחליט – שיעז לאוכפה.

לא שבוע הבא. לא מחר.

מה הטעם בפסק דין נוקב ורהוט

ובגזר דין תקיף ונוקשה,

אם איננו מואיל, באותה נחישות,

לבצעו הלכה למעשה?

מוטב שיבין, אותו שופט מגומגמם –

שבהיסוסו הוא מְבַזה עם שלם.

ומוטב שיחליט, ויפסוק בקול רם,

אם חף הנשיא – או אשם.

ואם אכן הוא אשם והיו דברים מעולם,

אז ייכלא בכלאו – וִיְשַלם.

יום הזיכרון

הלילה לא נשכב לישון.

ואם נשכב, לא נישן.

ואם נישן, לא נחלום.

ואם נחלום – אוי לנו,

אילו חלומות נחלום.

הלילה יחלפו במוחנו

רק מראות היום שחלף

מראות פיצוצים

ושריפות

מראות חברים שאינם עוד איתנו

הלילה יחלפו מול עינינו המבקשות למות

פניהם של כל אלה שבקשתם זו

נתמלאה.

הלילה יהדהדו באוזנינו

בקשותיהם האחרות,

הצנועות יותר,

נלחשות בקול ניחר מגרונות

יבשים

הלילה,

אם רק נישן,

נחייה מחדש את אותם רגעים נוראיים,

בוהקים,

של אבידה.

הלילה לא נשכב לישון.

לא נעז.

יום הזיכרון, 2005

נס המלך

בעבר הקדום, עת צבאות ותפארת
היו שלובים זה בזו כשהתייצבו זה מול זה,
ידעו מפקדים כי אם תפסו את הדגל
היו נסוגים אויביהם גם אם התקדמו בשדה.

מחלקות מובחרות שמרו נס המלך,
ומסירתו לאויב הכריזה תבוסה.
וחיילים אמיצים היו מתפזרים מוכי הלם
גם אם כבר הוכו אויביהם ועמדו לקראת מנוסה.


כשפרצו לוחמי הס.י.ל. אל הווילה
והכו את בן לאדן בירייה בראשו,
לנשמות ציניקניות הפעולה כבר הכינה
מה לומר עם בוקר בלחישות יהירות.

לא הוכה האויב, לא הונס אל האופק.
נחתים לא פשטו על בסיסי אימוניו.
לא הוחרם רכושו ונקרע מן הדופן
ובלשים חריפים לא הקפיאו כספיו.


אך כל זאת כבר קרה לא אחת ולא שתיים
בעשר שנים של עימות מאומץ
והאויב כבר הוכה על אפה ואפיים
במבצעים נועזים ובכח נחרץ.

הפלישה הלילית לא נטלה מכוחם,
והאויב לא הוחלש בעמדותיו על הנשק.
אבל כשלוחמי הס.י.ל. עלו חזרה למסוקם,
הם נטלו עימם את דגלו של המלך.


צבאות של תפארת שייכים לתקופות אחרות.
זה שנים שהקרב הוא רק בוץ ואימה.
ואובדנו של הדגל אולי לא מכריע קרבות,
שמוכרעים רק ביזע, בדם וּבְדִמעה.
אך אם אובדנו של הדגל לא מכריע קרבות
הוא עוד חובט במורל ומַכֵּה אמונה.

כי חיילים בשדה ומחבלים במחבוא
נושאים עיניהם אל המלך עדיין.
ואובדנו של הדגל לא מכריע קרבות
אך לעיתים מכתו כואָבַה שבעתיים.
ואל-קאעידא נושא היום עיניו אל דגלו
שכָּך נפל לאויב, והושלך אל המים.

שנות דור

שרים מוטסים לסעודות של פאר,

מפזזים בלי החבא או בושה

מחאה ציבורית הפכה הד רפה

והביקורת – לְצביעות מעושה.

נשות השרים הפכו יועצות,

למקדמות עסקים בשכר,

ילדיהם מועסקים במשרות מומצאות

והשרץ כאילו הוכשר.

כאילו ששוחד, אם רק לא ייקרא,

גם לא יהיה ולא ידובר.

כאילו טומטמנו ושוב לא נראה,

איך עולצים שיכורים בכיכר.

עוד כשלון ועוד פארסה, עוד הֶתרֵס או חוצפה,

גדלו להיות לחם חוקנו

וממשלות ראויות הן זכרון העבר,

שהתרחק זה שנות דור מעלינו.

ממשלה ראויה, הרואה כשליחות,

את קידום ענייני האזרח,

ובצניעות ציבורית מגלה אחריות,

מזה שנות דור היא מחזה שנשכח.

אך כשנמלמל על עושקינו ועל חבורת אפסים

את זאת חשוב שנזכור–

שאלו הנורמות רק בנות עשר שנים

והרי לא קצו עדיין שנות דור

הפוליטאה הזאת, המוקפת אויבים,

מתקדמת בקצב מהיר.

ומהפך אחרון, רק בן עשר שנים,

הוא זכרון מרוחק ומריר.

אך מוטב שנזכור ממשלות אחרות

שעוד בימינו כיהנו בבירה

תקופות בָּן כבוד עוד נשזר בשמות

של שרים או ראשי ממשלה.

כן, אלו הנורמות רק בנות עשר שנים

ואם רק נתרכז עוד נזכור

ממשלות ראויות שכיהנו בָּן שרים

שלא נרתעו מן האור

נזכור שר שביטל את המשרד בו כיהן

כי הרגיש שכבר אין בו הועיל

נזכר באחר שלא פחד להתפטר

כשלא התקבלה העמדה שהוביל

נזכר בשר משפטים מחופש

עם זקן מודבק לפניו,

שיצא לצפות בבתי המשפט

ולהוציא את קצפו מעליו.

כל זה לא קרה בארץ אחרת

לא קרה לאנשים אחרים.

כל אותן דוגמאות למופת ותפארת

הם שלנו מלפני עשר שנים

עוד נזכור איך זעמנו, בזעם נחרץ,

על ממשלות מימין ומשמאל

ואיך הספיק זה הזעם, הפעיל ונמרץ,

כדי להפעיל ראשי ממשלות.

האפרנו מעט. הוספנו קמטים.

אך הזכרון עוד חי בתוכנו

איך בחודש הזה, לפני עשר שנים,

הממשלה עוד עבדה בשבילנו.

כששרים מרצים את עונשם בצינוק

ונשיאים מחכים לדינם

אנחנו יודעים בבהירות ובידע עמוק

שאין זו דרכו של עולם.

כל ילד יאמר שנמכרנו בֶּחֵסר.

שאנו ראויים לשיח פוליטי אחר.

אך חשוב שנאמץ מזכרוננו עוד מסר –

והוא שאנחנו גם מסוגלים ליותר.

דמעות תנין

"נשיא סוריה ניחם מנהיגי העיר דרעא בעקבות מות המפגינים"

כשהלילה ירד והתפזרו מפגינים
והגיע הזמן לקבור הגופות
הגיע הזמן גם לשיחות ניחומים

שבסוריה של אסד הפכו לתכופות.

ואזניים כבדות שלא רוצות כבר לשמוע

האזינו בִכאב למילות אהדה

שהִללוּׁבחום ובאהבה ובנועם

אנשים צעירים שנפלו בגבורה.

"ברודנות אפלה הם חלמו על חירות

ובזעם נואש הם יצאו והפגינו

וניצבו מול שוטרים שבחרו בָּם למות

כדוגמא לעמם כן יראו ויבינו:

"שבסוריה של אסד אין מקום לחולמים

ואם כבר לחלום - אז להקיץ ולשכוח

כי מול האזרח שיזקוף ראשו להפגין

יתייצב המשטר ויילחם בכל כח.

"לוחמים של חירות הם היו במותם,

וחייהם הם נתנו למען מולדת ואל.

ויום יבוא ולזכרם כל העם

יצהל ויבכה ויקדיש שיר הלל

"אתכם באבלכם המצמית, הכבד

שמכה את העין כמו עשרות סנוורים"

ובכל אלו עוד היו דברים של אמת,

אם הדובר, במקרה, לא היה ראש הרוצחים.

האזניים כבדות, ולא רוצות כבר לשמוע.

ומחר בא עוד יום, וגם עוד הפגנה.

והשיחה מסתיימת, בלי נחמה או מרגוע

רק זעם אצור, שממתין לפקודה.

רק זעם אצור שבהנתן אות לנוע,

עוד יתפרץ בתזזית מצופָה בפלדה.

ציבור הזקוק לשליחים

בן אליעזר שוכב בבית החולים

הוא הורדם, והונשם – והֵקִיץ.

וכשיגלה בקרוב איך קשרו לו כתרים,

בוודאי ילקה בליבו בשנית.

איך יריבו המרים שלפני שבוע ויום

קראו לו נהנתן, ורפה ומושחת

וכעת מספרים את שבחיו שם בחום,

כשהוא שוכב בַּטיפול הנמרץ.

מספרים על שנינות ובדיחוֹת מושחזות,

מספרים איך הפריח חיוך.

מספרים איך ידע לפרק משוכות

איך שירת את עמו כשליחות.

הרגעו, ידידיי – לא מדובר בצביעות.

המחמאות הוחמאו לו כדין.

גם אין זה הספד מתחסד על מיטת הנכות

את שבחיו הרוויח בעמל רב שנים.

כקצין ששירת את האומה בצבאה

כמיניסטר רב הישגים

כמרכיב קואליציות ואיש של פשרה

שגישר בין פלגים יריבים

הרגעו, ידידיי – שבחיו הם שלו.

הרוויחם בעמל רב שנים.

השאלה שעלינו לשאול היא כזו:

מדוע שמענו עד כה רק גינויים?

ובואו לא ניתמם – לא מדובר בקדוש.

גם ביקורת הרוויח בדין.

אך מדוע אנחנו, כצרכני חדשות,

מסוגלים לשבח רק בבית החולים?

מספרים על נווד שקיבל הנחיות

אל 'הנבל הזה, ראש הכפר'

וכשהגיע שאל את המוכתר הנבוך

מה קיבל על עמלו כשכר.

אף לא שקל אחד, נענה בחיוך.

רק כבוד בשבילי, רק כבוד.

אך מי יבחר ביודעין בלעג ובוז

כל אימת שיפנה את גבו?

מאה ועשרים חברים יושבים במשכן.

מי הגון, מי חרוץ, מי נבון.

גם אנשים ראויים המיתמרים משכמם,

שויתרו על משרות נחשקות.

שליחי הציבור, הם ביקשו להיות.

ואנחנו, ציבור הזקוק לשליחים,

ואם ברצוננו ללמוד איזה לקח היום

אולי עלינו ללמוד לפרגן לעיתים.

מילה טובה לתבונה מדינית

בקול ענות נבוכה בין גלים חלושים, קולו של קפטן פרסי נשמע בכריזה

ובשקט השמיע "לאחור, בחורים," ושתי ספינות מלחמה חזרו כמות שבאו.

ומה שלא נשמע שם בקולו הנמוך, שבאכזבה ותסכול נתן הפקודה,

זה מה שמלמל אל המקלט הסגור: "לאחור בחורים. לאחור, כי נכשלנו."

כי נכשלנו. כשלנו, כי שבנו ריקם. כי אכזבנו אדונינו מבית.

נשלחנו להציל את המשטר באיראן, אך הציונים חכמים מאיתנו.

בשתי ספינות מלחמה חצינו ימים, גם אל סואץ הרחקנו בשיט

ואל הים התיכון בשרוולים מופשלים, במנועים רועמים, אז נכנסנו.

נכנסנו, רעמנו, בשרוולים מופשלים.

צרחנו, שעטנו, עשינו שרירים.

אך הציונים לא שלחו מטוסיהם בתזזית

לא תקפו, לא הפציצו. לא לפי התכנית.

הכיכרות בבירה רועמות, גועשות, והאופוזיציה גייסה בִתעוזה

נערים זועמים ונערות זועמות, שמהפכה נישאת בגרונם

אך אל מול כל זאת הפעלנו נשק ידוע, שכבר שירת בלבנון וּבְעזה

להתגרות בציון במעין טקס קבוע, ולחכות עד יפרקו זעמם.

וכשהדיפלומט הזועף שנקרא שם שר חוץ, יגיב בצעקות אל מול פני העולם

כל השרים בציון ימַצאו במרוּץ – מי קשוח יותר, מי יותר לוחמני.

ואם יחסמו את סואץ, אם יצאו בדהרה, אם תעלה השייטת אל הצי של איראן

הרי את שלנו עשינו והקהל בבירה, יתמקד בְעימות עם תוקפן ציוני.

נכנסנו, רעמנו, בשרוולים מופשלים.

צרחנו, שעטנו, עשינו שרירים.

אך הציונים לא שלחו מטוסיהם בתזזית

לא תקפו, לא הפציצו. לא לפי התכנית.

שר החוץ הזועף מילא את חלקו – הוא רעם ושצף וקצף.

וחיכינו עד כחיקוי לזעמו – יתקצף שר ביטחון או ראש ממשלה.

אך דווקא הפעם הם גילו אורך רוח, הם גילו אחריות או הגיון משותף,

ואל מול ספינותינו שהמשיכו לנוע, לא שיחררו אף פגז, וכמעט אף מילה.

נכנסנו, רעמנו, בשרוולים מופשלים.

צרחנו, שעטנו, עשינו שרירים.

אך הציונים לא שלחו מטוסיהם בתזזית

לא תקפו, לא הפציצו. לא לפי התכנית.

נכשלנו. כשלנו. כי שבנו ריקם. כי הציונים חכמים מאיתנו.

נשלחנו להציל את המשטר באיראן. לאחור, בחורים, כי נכשלנו.

כי שר בטחון וראש ממשלה, גילו אחריות או הגיון משותף,

לא שיחררו אף פגז וכמעט אף מילה, ולא הצטרפו אל השר שפירכס וזעף.

זריחה מצרית

השמש זורחת, מעל היאור

בקרני שחרית עדינות

ובסקרנות עצלה, שופכת היא אור

על שרידי ממלכות ישנות.

תביי וסואץ, וגיז ופיתוֹם

מנצנצות מתוך האבק

אך זו דווקא קהיר שנשמעת היום

משמיעה קולות מאבק

קולותיו של המון המוסת לחירות

הזועק זעקת זכויותיו

שיוויון אחווה וחירות, שלבשו עָרַבית

בריח קפה ובצבעי השנהב.

והשמש שופכת, על גבר צעיר,

קרניים חמות של תמיכה

כשהוא מטפס על השער באוניברסיטת קהיר

ובגרונו הוא נושא – הפיכה.

והשמש זקנה. בתפקידה כבר שנים.

ודבר לא נראה לה חדש

והיא כבר חיממה צעירים נועזים

שנאבקו בזעם נואש

היא זוכרת זריחות, דומות קצת לזוּ

מעל נהרות אחרים

קרניים טובות, שליטפו, חיממו,

מהפכנים ברגעים מכריעים.

היא תזכר בערגה, איך זרחה, ביישנית,

מעל גדות נהר צ'ארלס הקפוא

להאיר נערים ששכבו בדמם

עת זעקת חרותם זעקו

איך פנו שלוש עשר בנות בריטניה למלך

לבקש ייצוג וחירות לעמן

וכשזה נאלם הן פנו אל הנשק

ולנצח שינו העולם

והיא תזכר בפריז כשנשקפה מן הסן

באורה העדין של זריחה

איך גבר צעיר שם הניף את הנס

ובגרונו אז נשא – הפיכה

שיוויון חירות ואחווה נתבעו מלוא גרון

ואז, גם במלוא אגרופים

והמלך ברח, לתרועות ההמון,

ונתפס, ומת מות רודנים.

ובריח קפה, וצבעי השנהב –

המצרים מדברים ערבית

אך זעקת עם זועם שזועק זכויותיו

היא זהה לכל עם ותבנית

זעקת עם זועם הזועק זכויותיו

היא זעקה טהורה וטבעית

אך השמש זקנה. בתפקידה כבר שנים.

והיא מבדילה בין זריחה לזריחה.

ואם תִשַאֵל, היא תדע להסביר

מה בין הפיכה להפיכה.

בין פריז לניו יורק בין צרפת לארה"ב

בין דמוקרטיה לשלטון של טרור

מדוע אחד הצליח מייד,

והשני התנדנד לו שנות דור.

בפסקנות היא תגיד, בפסקנות בלי פשרה,

דמוקרטיה נבנית אט באט

ראשית מקימים מוסדות, מאצילים בָּם שררה,

עד שיוכלו לעמוד לבדם.

זה לא נעשה כאן, היא תאמר בהינד

והלילה יירד על קהיר.

ואנו נשאר ונצפה, ונקווה עוד לנס,

שינשוב שוב מכיכר אל תחריר