יום שישי, 28 בדצמבר 2012

הד הצרחות

עם פרשת האב המטלטל שתפסה את הכותרות ושבתה את תשומת לבנו, הטור השבוע הוא מטריד וקשה לקריאה. לא יכולתי שלא לכתוב אותו, אבל אינני יכול להמליץ לקרוא בו.

עדכון: עקב פניות מקוראים השיר הוסר מדף הפייסבוק של מבעד לאובך. ההצצה הזו לעולם הפנימי של רוצח - גם אם לעולמו הפנימי של רוצח דמיוני - הייתה קשה לי למחשבה וכתיבה, ואין ספק שהיא קשה גם לקריאה. בינתיים הוא יהיה זמין כאן לעיונם של קוראים עקשנים.




ילדי מביט בי   מעריסתו הקטנה
ומבט מאשים הוא נועץ בי.
הוא עוד לא מדבר, בשנתו הראשונה,
אך טינתו העזה תחכה לי.
אני רואה בעיניו   המשקפות את עיניי,
את הבוז והלעג הדק,
וידיו הקטנות   מציגות את חיי
כבדיחה לחיוך מתקתק.
"אתה כבר לא ילד. כבר אבא - כבר איש"
הוא צוחק כאילו סיפר לי בדיחה,
"אך כל חייך הם כקורי עכביש,
לעומת מה שהוריך היו, כשהיו בגילך".

אני מתרחק מהמיטה הקטנה ונסוג,
מנסה להעלם בפינה,
אבל המרחק הזעיר   לא עוצר כעסו,
והוא משמיע עוד קול רטינה.
אני רץ וצועק  כדי להשתיק ביקורתו,
אך הוא פורץ בבכי חזק.
ובין צרחותיו   גם מילים מתגבשות
לכתב אישום אכזרי ומוצק.


אני יוצא מהבית,  טורק דלת כבדה,
וצרחותיו המרושעות הושתקו
והשמש זורחת,   והרוח קלה,
ופרחים עדינים לבלבו.
והאוויר הנקי    ממלא ריאותיי
והריחות ממלאים את ליבי,
אך הד הצרחות   שמהדהד באוזניי
לא נותן מנוחה לנפשי.

אני מסתובב ברחובות, כדי לשטוף את עיניי,
ולהשתיק את הקול בראשי,
אך בשלוליות ושמשות, אני רואה את פניו,
הנועצות בי מבט מאשים.
אני מחיש צעדיי, אני נושך לשוני,
אני מדבר אל עצמי בקול רם.
אך אינני משתיק את הקול באוזני
שנדמה כי לא יידום לעולם.
אני רץ ובוכה, נדמה שרצתי שעות,
הלילה החשיך כבר סביבי.
לא התכוונתי לחזור, אך מבין הדמעות,
אני רואה שוב את דלת ביתי.

אני נכנס שוב לבית,   כפושע נידון,
בצעדים מפוחדים ושקטים.
וחדרים חשוכים, בקול שָקט וברור,
מקדלמים סעיפי אשמתי.

וילד ישן, בין נשימה לנשימה,
לועג לי בקול צח ובהיר.
והתקרבתי בשקט - כי אימו ישנה -
ואני מרוצץ את ראשו אל הקיר.


והיום עוד יזרח,   ואישתי הגאה, 
עוד תשטוף את הדם מידיי. 
ואני מתקפל לי מאושֶר,   מתיישב בפינה,
וישן עם חיוך על פניי. 




השבוע עלה לכותרות כתב האישום בפרשה שזכתה לכינוי המצמרר פרשת 'האב המטלטל', בו הואשם אדם בתקיפת שני ילדיו בני הארבעה חודשים, וגרימת מותו של אחד מהם. שמענו בשנים האחרונות על כמה מקרים של הורים שרצחו את ילדיהם בלהט הרגע או בכוונת תחילה, אך אלו ידעו שביצעו רצח והתנהגו בהתאם - הם ניסו להסתיר את הגופות ולשבש את הראיות. מה מוביל אדם לתקוף באלימות כמעט אגבית את הילדיו התינוקות, ואז להבהיל אותם לקבלת עזרה?
מבלי להכיר את פרטי המקרה לא יהיה זה הוגן אפילו להניח שהאיש אכן אשם, ולא נוכל להתיימק להציץ לעולמו הפנימי של אב זה. אך כשדימוי המאורעות רודף את הדמיון ומורט את העצסים, קשה שלא לנסות ולנחש מה מרגיש אדם ברגעים כאלו. 

יום שבת, 15 בדצמבר 2012

ישראלים חדשים

נפתלי בנט, יושב הראש הטרי של המפד"ל, פרסם לאחרונה את 'תכנית ההרגעה' שעיקרה סיפוח השטחים לישראל תוך יצירת אוטונומיה בערים הפלסטינאיות, שיקושרו ביניהן בנתיבים תחבורתיים עצמאיים - שהרי "גם הערבים .. לא אוהבים לעמוד בפקקים ארוכים". 

תחת שמיים קודרים ושמש חורפית
בקול תרועה רהוטה, חגיגית,
בלי להציע חידוש, או בשורה, או תכלית,
הופרחה לאוויר עוד תוכנית "מדינית".
זו תכנית לסיפוח שטחים וגבעות.
וגם שלושה מיליון אנשים. מה לעשות.

בכסות מתונה ונימה עניינית,
נפתלי בנט, בתבונה ערמומית,
פורש תוכנית, איומה, קיצונית,
לנגוס בכל הר וכל עיר ערבית.
ותושבי הערים? מה בהם ייעשה?
הפנטזיה של בנט לא דואגת לזה.

גם נתניהו גילה תכניתו ברבים:
את מזרח ירושלים להקיף בבתים,
להלבין ישראל מול פני העמים,
ולחבר את ירושלים למעלה אדומים.
מי שמקיף את ירושלים בבית ובית,
מספח יותר מגבעה ועץ זית.



כי זו אמת נוראה, והיא מכה בפנים,
שביהודה ושומרון גרים ערבים.
והמצרף לישראל גבעות והרים,
מצרף גם כמה ישראלים חדשים.
 ונתניהו ובנט, בחובבנות רשלנית,
מוותרים על היות ישראל מדינה יהודית.

יום שבת, 8 בדצמבר 2012

לא נעים להגיד

מכתב פתוח לקברניטי האופוזיציה


בשיתוק מדיני, בלי חזון או נווט,
כספינה בלי קברניט על גלים,
עם שר חוץ זועף המניס במבט
אהדתם של בני ברית ותיקים,
כל סגן שר משחרר הצהרה או משפט
ומשפיל ישראל בין עמים.
ומכשלון מדיני או מבוכה דיפלומטית,
למהלך צבאי מגושם.
בכל יום שעובר עוד מכה טראומתית
למעמד ישראל בעולם.

ומכשלון מדיני למבוכה כלכלית,
עם שר אוצר לא יוצלח ושביר,
ומדיניות ממשלתית נחושה, עקשנית,
להעדיף אוליגרך על שכיר.

כך קרנות הפנסיה הוכו, חבולות,
ונשחקות מרבעון לרבעון,
בידיי אוליגרכים  כושלים המתכחשים לחובות
ושתיקת בני בריתם בשלטון.

קבלני העובדים מתרבים כאן לרוב,
והעושק הוא לחם חוקם,
ומעמד שלם שזה בא מקרוב
והופקר לשועי העולם.
והעם שזעק כאבו ברחוב
הוחזר בלי תשובה מדלתם.

מִדוחות מבקר שגנזה ממשלה
פן ישמעו בקול רם וברור,
עד מפלגה חזירית העושה כבשלה
בנכסי מדינה וציבור.
והמון זועם שהתעורר לפעולה
וזעק זעקה לשחרור.

מול כל אלו נִשְקנוּ הוא אחד וברור,
והוא חד, ונוקב, ובוער.
כי בְּאופק פחדיו של כל איש ציבור
ממתין לו פסק דין הבוחר.
ומול מָעַל וכשל בולט וכָּעוּר,
אין מקום לכל פסק דין אחר.
כך יום הבחירות התקרב לו ובא,
וקרבה השעה לה המתנתם.
השעה להרים בכיכר צעקה,
ולזעוק, 'מושחתים, כי נמאסתם!'.
זוהי שעת התגמול בקריאה מוצקה,
זוהי שעת התגמול שהבטחתם.

כך קַרבה השעה וגדול האתגר
למהפך מדיני מיוחל.
ונקבע תאריך, מוקדם ממאוחר,
ונקבע יום בחירות מיוחד.
ויריביכם נערכו במערך מאולתר,
כי השניים טובים מאחד.

כך גדל האתגר ונדרשתם כעת,
לעמוד מול פני שתי מפלגות.
אך אם היעד צמח ומעט התרחק,
התחזקו בכם גם הרוחות.
כי על האיחוד לייתר כל פילוג וספק,
כי נושא הוא חזון בלהות.

      ואז -



ואז, חיש מהר, לתקשורת יצאה,
שרת חוץ ידועה בדימוס,
והודיעה - גם היא כאן תטה את כתפה,
למאבק מאוחד לבחירות.
מאוחד, זאת אומרת, אם רק בני בריתה,
יעמידו אותה שם בראש.
ואליה הצרף המנהיג הטרי,
המטיף בכל קול לשינוי.
והודיע גם הוא שהאיחוד אפשרי,
אם יתנו לו את מוט ההיגוי.

ומנהיגת המחאה שבאומץ ועוז,
הציגה חלופה רהוטה,
שוב לא יכלה לא ללעוג וללעוז,
והלבינה את פני עמיתה.

מי פרש, מי לעג, מי החליף מפלגה,
לכולם נימוקים נכבדים.
אך מנאום משולהב להודעה מפתיעה,
הלכו ופחתו ההדים.
ורוח הקרב, שבעוז פיעמה,
הייתה לרוח רעה ואדים.

נהוג לומר וגם לכתוב בעיתון,
בשנינה שהייתה למשילה,
שאופוזיציה לא מנצחת בחירות -
מפסידה בהן ממשלה.
אך כשעומדת מולכם ממשלה שכזו,
התבוסה שלכם היא, כולה.

כי האמת השבוע הפכה לברורה,
ואולי לא נעים להגיד -
אך בין ארס, לפלג, לטינה מכריעה,
פשוט מגיע לכם להפסיד.