יום שני, 25 באפריל 2011

שנות דור

שרים מוטסים לסעודות של פאר,
מפזזים בלי החבא או בושה
מחאה ציבורית הפכה הד רפה
והביקורת – לְצביעות מעושה.
נשות השרים הפכו יועצות,
למקדמות עסקים בשכר,
ילדיהם מועסקים במשרות מומצאות
והשרץ כאילו הוכשר.

כאילו ששוחד, אם רק לא ייקרא,
גם לא יהיה ולא ידובר.
כאילו טומטמנו ושוב לא נראה,
איך עולצים שיכורים בכיכר.

עוד כשלון ועוד פארסה, עוד הֶתרֵס או חוצפה,
גדלו להיות לחם חוקנו
וממשלות ראויות הן זכרון העבר,
שהתרחק זה שנות דור מעלינו.
ממשלה ראויה, הרואה כשליחות,
את קידום ענייני האזרח,
ובצניעות ציבורית מגלה אחריות,
מזה שנות דור היא מחזה שנשכח.

אך כשנמלמל על עושקינו ועל חבורת אפסים
את זאת חשוב שנזכור–
שאלו הנורמות רק בנות עשר שנים
והרי לא קצו עדיין שנות דור

הפוליטאה הזאת, המוקפת אויבים,
מתקדמת בקצב מהיר.
ומהפך אחרון, רק בן עשר שנים,
הוא זכרון מרוחק ומריר.
אך מוטב שנזכור ממשלות אחרות
שעוד בימינו כיהנו בבירה
תקופות בָּן כבוד עוד נשזר בשמות
של שרים או ראשי ממשלה.

כן, אלו הנורמות רק בנות עשר שנים
ואם רק נתרכז עוד נזכור
ממשלות ראויות שכיהנו בָּן שרים
שלא נרתעו מן האור

נזכור שר שביטל את המשרד בו כיהן
כי הרגיש שכבר אין בו הועיל
נזכר באחר שלא פחד להתפטר
כשלא התקבלה העמדה שהוביל
נזכר בשר משפטים מחופש
עם זקן מודבק לפניו,
שיצא לצפות בבתי המשפט
ולהוציא את קצפו מעליו.

כל זה לא קרה בארץ אחרת
לא קרה לאנשים אחרים.
כל אותן דוגמאות למופת ותפארת
הם שלנו מלפני עשר שנים

עוד נזכור איך זעמנו, בזעם נחרץ,
על ממשלות מימין ומשמאל
ואיך הספיק זה הזעם, הפעיל ונמרץ,
כדי להפעיל ראשי ממשלות.
האפרנו מעט. הוספנו קמטים.
אך הזכרון עוד חי בתוכנו
איך בחודש הזה, לפני עשר שנים,
הממשלה עוד עבדה בשבילנו.

כששרים מרצים את עונשם בצינוק
ונשיאים מחכים לדינם
אנחנו יודעים בבהירות ובידע עמוק
שאין זו דרכו של עולם.
כל ילד יאמר שנמכרנו בֶּחֵסר.
שאנו ראויים לשיח פוליטי אחר.
אך חשוב שנאמץ מזכרוננו עוד מסר –
והוא שאנחנו גם מסוגלים ליותר.

דמעות תנין






כשהלילה ירד והתפזרו מפגינים
והגיע הזמן לקבור הגופות
הגיע הזמן גם לשיחות ניחומים
שבסוריה של אסד הפכו לתכופות.

ואזניים כבדות שלא רוצות כבר לשמוע
האזינו בִכאב למילות אהדה
שהִללוּׁבחום ובאהבה ובנועם
אנשים צעירים שנפלו בגבורה.

"ברודנות אפלה הם חלמו על חירות
ובזעם נואש הם יצאו והפגינו
וניצבו מול שוטרים שבחרו בָּם למות
כדוגמא לעמם כן יראו ויבינו:

"שבסוריה של אסד אין מקום לחולמים
ואם כבר לחלום - אז להקיץ ולשכוח
כי מול האזרח שיזקוף ראשו להפגין
יתייצב המשטר ויילחם בכל כח.

"לוחמים של חירות הם היו במותם,
וחייהם הם נתנו למען מולדת ואל.
ויום יבוא ולזכרם כל העם
יצהל ויבכה ויקדיש שיר הלל

"אתכם באבלכם המצמית, הכבד
שמכה את העין כמו עשרות סנוורים"
ובכל אלו עוד היו דברים של אמת,
אם הדובר, במקרה, לא היה ראש הרוצחים.

האזניים כבדות, ולא רוצות כבר לשמוע.
ומחר בא עוד יום, וגם עוד הפגנה.
והשיחה מסתיימת, בלי נחמה או מרגוע
רק זעם אצור, שממתין לפקודה.
רק זעם אצור שבהנתן אות לנוע,
עוד יתפרץ בתזזית מצופָה בפלדה.

ציבור הזקוק לשליחים



בן אליעזר שוכב בבית החולים
הוא הורדם, והונשם – והֵקִיץ.
וכשיגלה בקרוב איך קשרו לו כתרים,
בוודאי ילקה בליבו בשנית.

איך יריבו המרים שלפני שבוע ויום
קראו לו נהנתן, ורפה ומושחת
וכעת מספרים את שבחיו שם בחום,
כשהוא שוכב בַּטיפול הנמרץ.

מספרים על שנינות ובדיחוֹת מושחזות,
מספרים איך הפריח חיוך.
מספרים איך ידע לפרק משוכות
איך שירת את עמו כשליחות.

הרגעו, ידידיי – לא מדובר בצביעות.
המחמאות הוחמאו לו כדין.
גם אין זה הספד מתחסד על מיטת הנכות
את שבחיו הרוויח בעמל רב שנים.

כקצין ששירת את האומה בצבאה
כמיניסטר רב הישגים
כמרכיב קואליציות ואיש של פשרה
שגישר בין פלגים יריבים


הרגעו, ידידיי – שבחיו הם שלו.
הרוויחם בעמל רב שנים.
השאלה שעלינו לשאול היא כזו:
מדוע שמענו עד כה רק גינויים?

ובואו לא ניתמם – לא מדובר בקדוש.
גם ביקורת הרוויח בדין.
אך מדוע אנחנו, כצרכני חדשות,
מסוגלים לשבח רק בבית החולים?


מספרים על נווד שקיבל הנחיות
אל 'הנבל הזה, ראש הכפר'
וכשהגיע שאל את המוכתר הנבוך
מה קיבל על עמלו כשכר.

אף לא שקל אחד, נענה בחיוך.
רק כבוד בשבילי, רק כבוד.
אך מי יבחר ביודעין בלעג ובוז
כל אימת שיפנה את גבו?

מאה ועשרים חברים יושבים במשכן.
מי הגון, מי חרוץ, מי נבון.
גם אנשים ראויים המיתמרים משכמם,
שויתרו על משרות נחשקות.

שליחי הציבור, הם ביקשו להיות.
ואנחנו, ציבור הזקוק לשליחים,
ואם ברצוננו ללמוד איזה לקח היום
אולי עלינו ללמוד לפרגן לעיתים.

מילה טובה לתבונה מדינית



בקול ענות נבוכה בין גלים חלושים, קולו של קפטן פרסי נשמע בכריזה
ובשקט השמיע "לאחור, בחורים," ושתי ספינות מלחמה חזרו כמות שבאו.
ומה שלא נשמע שם בקולו הנמוך, שבאכזבה ותסכול נתן הפקודה,
זה מה שמלמל אל המקלט הסגור: "לאחור בחורים. לאחור, כי נכשלנו."

כי נכשלנו. כשלנו, כי שבנו ריקם. כי אכזבנו אדונינו מבית.
נשלחנו להציל את המשטר באיראן, אך הציונים חכמים מאיתנו.
בשתי ספינות מלחמה חצינו ימים, גם אל סואץ הרחקנו בשיט
ואל הים התיכון בשרוולים מופשלים, במנועים רועמים, אז נכנסנו.


נכנסנו, רעמנו, בשרוולים מופשלים.
צרחנו, שעטנו, עשינו שרירים.
אך הציונים לא שלחו מטוסיהם בתזזית
לא תקפו, לא הפציצו. לא לפי התכנית.


הכיכרות בבירה רועמות, גועשות, והאופוזיציה גייסה בִתעוזה
נערים זועמים ונערות זועמות, שמהפכה נישאת בגרונם
אך אל מול כל זאת הפעלנו נשק ידוע, שכבר שירת בלבנון וּבְעזה
להתגרות בציון במעין טקס קבוע, ולחכות עד יפרקו זעמם.

וכשהדיפלומט הזועף שנקרא שם שר חוץ, יגיב בצעקות אל מול פני העולם
כל השרים בציון ימַצאו במרוּץ – מי קשוח יותר, מי יותר לוחמני.
ואם יחסמו את סואץ, אם יצאו בדהרה, אם תעלה השייטת אל הצי של איראן
הרי את שלנו עשינו והקהל בבירה, יתמקד בְעימות עם תוקפן ציוני.


נכנסנו, רעמנו, בשרוולים מופשלים.
צרחנו, שעטנו, עשינו שרירים.
אך הציונים לא שלחו מטוסיהם בתזזית
לא תקפו, לא הפציצו. לא לפי התכנית.


שר החוץ הזועף מילא את חלקו – הוא רעם ושצף וקצף.
וחיכינו עד כחיקוי לזעמו – יתקצף שר ביטחון או ראש ממשלה.
אך דווקא הפעם הם גילו אורך רוח, הם גילו אחריות או הגיון משותף,
ואל מול ספינותינו שהמשיכו לנוע, לא שיחררו אף פגז, וכמעט אף מילה.


נכנסנו, רעמנו, בשרוולים מופשלים.
צרחנו, שעטנו, עשינו שרירים.
אך הציונים לא שלחו מטוסיהם בתזזית
לא תקפו, לא הפציצו. לא לפי התכנית.


נכשלנו. כשלנו. כי שבנו ריקם. כי הציונים חכמים מאיתנו.
נשלחנו להציל את המשטר באיראן. לאחור, בחורים, כי נכשלנו.
כי שר בטחון וראש ממשלה, גילו אחריות או הגיון משותף,
לא שיחררו אף פגז וכמעט אף מילה, ולא הצטרפו אל השר שפירכס וזעף.

יום ראשון, 24 באפריל 2011

זריחה מצרית

השמש זורחת, מעל היאור
בקרני שחרית עדינות
ובסקרנות עצלה, שופכת היא אור
על שרידי ממלכות ישנות.
תביי וסואץ, וגיז ופיתוֹם
מנצנצות מתוך האבק
אך זו דווקא קהיר שנשמעת היום
משמיעה קולות מאבק
קולותיו של המון המוסת לחירות
הזועק זעקת זכויותיו
שיוויון אחווה וחירות, שלבשו עָרַבית
בריח קפה ובצבעי השנהב.
והשמש שופכת, על גבר צעיר,
קרניים חמות של תמיכה
כשהוא מטפס על השער באוניברסיטת קהיר
ובגרונו הוא נושא – הפיכה.


והשמש זקנה. בתפקידה כבר שנים.
ודבר לא נראה לה חדש
והיא כבר חיממה צעירים נועזים
שנאבקו בזעם נואש
היא זוכרת זריחות, דומות קצת לזוּ
מעל נהרות אחרים
קרניים טובות, שליטפו, חיממו,
מהפכנים ברגעים מכריעים.


היא תזכר בערגה, איך זרחה, ביישנית,
מעל גדות נהר צ'ארלס הקפוא
להאיר נערים ששכבו בדמם
עת זעקת חרותם זעקו
איך פנו שלוש עשר בנות בריטניה למלך
לבקש ייצוג וחירות לעמן
וכשזה נאלם הן פנו אל הנשק
ולנצח שינו העולם


והיא תזכר בפריז כשנשקפה מן הסן
באורה העדין של זריחה
איך גבר צעיר שם הניף את הנס
ובגרונו אז נשא – הפיכה
שיוויון חירות ואחווה נתבעו מלוא גרון
ואז, גם במלוא אגרופים
והמלך ברח, לתרועות ההמון,
ונתפס, ומת מות רודנים.


ובריח קפה, וצבעי השנהב –
המצרים מדברים ערבית
אך זעקת עם זועם שזועק זכויותיו
היא זהה לכל עם ותבנית
זעקת עם זועם הזועק זכויותיו
היא זעקה טהורה וטבעית


אך השמש זקנה. בתפקידה כבר שנים.
והיא מבדילה בין זריחה לזריחה.
ואם תִשַאֵל, היא תדע להסביר
מה בין הפיכה להפיכה.
בין פריז לניו יורק בין צרפת לארה"ב
בין דמוקרטיה לשלטון של טרור
מדוע אחד הצליח מייד,
והשני התנדנד לו שנות דור.
בפסקנות היא תגיד, בפסקנות בלי פשרה,
דמוקרטיה נבנית אט באט
ראשית מקימים מוסדות, מאצילים בָּם שררה,
עד שיוכלו לעמוד לבדם.
זה לא נעשה כאן, היא תאמר בהינד
והלילה יירד על קהיר.
ואנו נשאר ונצפה, ונקווה עוד לנס,
שינשוב שוב מכיכר אל תחריר