בן אליעזר שוכב בבית החולים
הוא הורדם, והונשם – והֵקִיץ.
וכשיגלה בקרוב איך קשרו לו כתרים,
בוודאי ילקה בליבו בשנית.
קראו לו נהנתן, ורפה ומושחת
וכעת מספרים את שבחיו שם בחום,
כשהוא שוכב בַּטיפול הנמרץ.
מספרים איך הפריח חיוך.
מספרים איך ידע לפרק משוכות
איך שירת את עמו כשליחות.
הרגעו, ידידיי – לא מדובר בצביעות.
המחמאות הוחמאו לו כדין.
גם אין זה הספד מתחסד על מיטת הנכות
את שבחיו הרוויח בעמל רב שנים.
כקצין ששירת את האומה בצבאה
כמיניסטר רב הישגים
כמרכיב קואליציות ואיש של פשרה
שגישר בין פלגים יריבים
הרגעו, ידידיי – שבחיו הם שלו.
הרוויחם בעמל רב שנים.
השאלה שעלינו לשאול היא כזו:
מדוע שמענו עד כה רק גינויים?
ובואו לא ניתמם – לא מדובר בקדוש.
גם ביקורת הרוויח בדין.
אך מדוע אנחנו, כצרכני חדשות,
מסוגלים לשבח רק בבית החולים?
מספרים על נווד שקיבל הנחיות
אל 'הנבל הזה, ראש הכפר'
וכשהגיע שאל את המוכתר הנבוך
מה קיבל על עמלו כשכר.
אף לא שקל אחד, נענה בחיוך.
רק כבוד בשבילי, רק כבוד.
אך מי יבחר ביודעין בלעג ובוז
כל אימת שיפנה את גבו?
מאה ועשרים חברים יושבים במשכן.
מי הגון, מי חרוץ, מי נבון.
גם אנשים ראויים המיתמרים משכמם,
שויתרו על משרות נחשקות.
שליחי הציבור, הם ביקשו להיות.
ואנחנו, ציבור הזקוק לשליחים,
ואם ברצוננו ללמוד איזה לקח היום
אולי עלינו ללמוד לפרגן לעיתים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה