יום שבת, 23 בנובמבר 2013

סליחה, טעות

בעוד הקרבות ממשיכים להשתולל במלחמת האזרחים בסוריה, נפצע מוחמד פארס, לוחם מצבא 'המדינה האסלאמית של עיראק והלבנט' והובא לבית חולים שדה של המורדים. בבית החולים יתכן שקרא בשמותיהן של שתי דמויות מפתח שיעיות, דבר שהביא את הלוחמים הסונים שסביבו להניח שמדובר באחד מלוחמי המשטר העלאווי שנפצע בקרב ונאסף יחד עם חיילי המורדים. הדין הצבאי היה מהיר - מוחמד נלקח מבית החולים וראשו נערף בחרב, פן יראו וייראו. מאוחר יותר, כשהתבררה זהותו האמיתית של הנידון, פרסם הארגון הודעת 'מחילה וחרטה'. "אנו קוראים לאלוהים לקבל את מוחמד אל ממלכתו ולסלוח לאחיו שניסו לפטור אותנו מאויבי האל ומאויבינו," נאמר בה.


זו זריחה מדברית. הנה ג'יפ נעצר.
עציר נזרק על ברכיו על הכביש.
תחנונים נואשים על האספלט הקר,
והרי חרב מונפת לה חיש.
הוא הביט בעיניים ולא מצא שם רָחַם.
לא מצא שם ספק ולא לֶבֵט.
רק חייל בצבאו הקדוש של העם.
ומלחמתו, נחרצה ונלהבת.

זה לוחם בשם אל ובשם החירות.
בליבו נחישות וקור רוח.
הוא נקרא למשפט, הוא נקרא לשירות.
הוא נקרא אל הכס. הוא קשוח.
זהו דינם הנורא של משפטי הבזק.
של משפטי שדה מהירים.
דינם הוא נחרץ וזריז כברק.
הוא מכה בְּאשם, וחפים.

להרשיע ניתן בעוצמת הברק.
בפלדה של להב או הֶדק.
זיכוי, מטיבו, הוא פחות מתקתק.
מילים בעל פה או על פתק.
הרי ראש לא יגליד שוב אחרי שנותק.
ולנידון, בזיכוי, אין כבר חלק.
זה טבעו הנורא של משפט הבזק -
כה נחוש, כה נחרץ כמאכלת -

שצדק שבא בזריזות וגנבה,
בלילה חשוך ורחוק,
משופט הלהוט כחיה רעבה,
לאכוף בברזל את החוק -
שצדק שבא בזריזות וּבְּלְאָט,
רחוק מכל אור ועדים,
לא יהיה בו לא צדק ואף לא משפט,
רק דברי התנצלות עמומים.

יום שבת, 16 בנובמבר 2013

ברוך שובך

השבוע, אחרי שזוכה בפלילים, הושבע חבר הכנסת אביגדור ליברמן לתפקיד שר החוץ. העובדות שעליהן מסכימים שני הצדדים, לפיהן קיבלו חברות בשליטת משפחתו של ליברמן מיליוני שקלים עבור שירותי "ייעוץ" לא מוגדרים, גרמו לגבות רבות להתרומם בגין הזיכוי בבית המשפט. אך משקלו הייחודי של ליברמן בחיים הציבוריים, מוטב שיעמוד לדין הבוחר, ולא לדין הפלילי. אדרבא - אחרי עשרים שנה של עשייה ציבורית, אחרי חמש מערכות בחירות, אחרי אין ספור הבטחות חקיקה, וכהונות כשר חוץ, שר תשתיות, שר לעניינים אסטרטגיים ושר תחבורה - כולן ללא הישגים משמעותיים - בוא והתמודד במגרש הפוליטי.


עטויים בגלימה, עטופים בכבוד,
נישאים הם מעם וּמְאיתנו.
תפקידם הוא יום יום לקבל החלטות,
אך ההחלטה הזאת - היא שלנו.
יתכן שהשר הוא מושחת וגנב.
אך ההחלטה חשובה עוד יותר,
והאיש לא יידון. ייכלא. כי מוטב -
שייחרץ לו מול דין הבוחר.

רק אל תהפוך לקדוש מעונה,
לתקווה הגדולה שהחמיצה.
לאיש החזק, שכוחו העולה,
סוכל בפסק דין וקומבינה.
לא. רק בוא והסבר לציבור בוחרים,
בקול עמוק ושקט, אנליטי,
עשרים שנות קריירה חסרות הישגים.
בוא הפסד במגרש הפוליטי.

כשר חוץ כושל שהתגרה באומות
שצעק בִּרְגעים של שתיקה.
כמנהיג של ח"כים ומנהיג של סיעות,
שנכשל ביוזמות חקיקה.
הצגתָּ דימוי נחרץ ומזהיר,
כאיש חזק המנהיג את העם.
ובעשר שנים של תפקידי שר בכיר,
אף הישג על שמך לא נרשם.

"פטריוט ציוני בשליחות ציבורית.
מחוקק שישנה את החוק.
איש ישר וחזק, שמבין ערבית."
כך אמרת, בלי חיוך ובלי צחוק.
מחוקק בלי חוקים, ללא תוקף ברור,
שסוער גם מול אופק בהיר.
צא מבית המשפט והסבר לציבור.
הרי יש לא מעט להסביר.
אם בתך השתכרה, והיא רק בת עשרים,
מיליונים - על ייעוץ מסחרי,
ובכן, בוא והסבר לציבור בוחרים -
בוא הפסד במגרש ציבורי.

כשכל יוזמת חקיקה אכולה בשנאה,
טיפשית, רדודה, פופוליסטית,
לא מגיעה אפילו לכלל הצבעה,
גם עם כל כוחך הפוליטי;
אם כשר בכיר שמנתב ממשלות,
עם מפלגה גדולה, ממושמעת,
אין הישג יחיד בו תוכל התגאות,
בעשרים שנות קריירה פורחת,

אם אתה, יקירי, בזקנך השחור,
הוא הסכנה הגדולה, הפשיסטית,
ובכן, הסכנה הגדולה הזו עוד תעבור.
בוא. הפסד במגרש הפוליטי. 

יום שבת, 5 באוקטובר 2013

מים רעים

בתגובה לכתבה על התגברות הירידה מישראל בעקבות המצב הכלכלי והמדיני, הגיב שר האוצר בסטטוס בפייסבוק שהזכיר לקוראים את תלאות השואה. "אז תסלחו אם אני קצת חסר סבלנות לאנשים שמוכנים לזרוק לפח את הארץ היחידה שיש ליהודים כי בברלין נוח יותר," סיים.


כבר שמענו כולנו, בפרוזה ושיר,
וגם בתוגת עצרות משתפכת,
על אסונו ההיסטורי האיום, האדיר,
של עם אשר אין לו מולדת.
על קיום לאומי נסתר, במחתרת,
על גילויי אלימות, על שנאה וטינה.
ועל תקומה לאומית מרטיטה, מפוארת,
שנוצרים בחזה וחוגגים ברינה.

         בפרוזה, בשיר, בתוגה משתפכת,
         זה אסונו של עם אשר אין לו מולדת
         ועתה הצטרפה לְלַהְג עוד מקלדת,
         על תל אביב השרבית וברלין המושלגת.
         זהו קו די אומלל של שר האוצר. 
         כי רע פה בבית, וכי טוב בניכר. 



שרי ממשלה עומדים מול השוקת,
והשוקת שבורה והמים נזלו.
בין כשלון לגזירה, בין שחיתות לתרעומת,
הייאוש מתגבר על תקוות שאזלו.
אך אם השוקת שבורה והיו בה סדקים
נוזפים בחוואי, או קוראים לנגר.
לא גוערים בְּמים שהחלו נוזלים,
בצדקנות מגוחכת כמו של שר האוצר.

         מכשלון לתרעומת, לחוסר אונים,
         השוקת נשברת והמים נוזלים.
         התפטרות נבוכה היא האקט המתאים,
         אך לא תעלה על הדעת של חבר שרים.
         הם יושבים יחדיו שלובי גורל וידיים,
         ובמקום לנזוף זה בזה, גוערים הם במים.


מוטב לומר למצקצקים בלשון,
לשר האוצר ולראש ממשלה,
שמקום בְּצמרת חדרי השלטון,
הוא פקדון זמני שלא יסולא.
תפקידם לא לנזוף ולא לצקצק.
תפקידם לשפר את המציאות של חיינו.
ובמקום לטפוח על שכמו זה של זה,
ישנסו המותניים ויעבדו בשבילנו.

         בטון גוער ובפרצוף רציני,
         בין חדלות כלכלית לכשלון מדיני,
         מקטרים על העם. כפוי טובה, בוגדני.
         שלא ממתין או מקשיב לחזון גאוני.
         הם מבקשים, אם אפשר, להחליף את העם,
         לאחד שיעריך גאונים שכמותם.


בטון גוער ובפרצוף רציני,
הם מבקשים, אם אפשר, להחליף את העם.
אך העם הוא קבוע. משתנה יחידי,
הוא שנוכל, בקרוב, להחליף רק אותם.

יום רביעי, 25 בספטמבר 2013

ימי כפרות

בתחילת השנה שעברה חוקקה הכנסת השמונה עשרה חוק יוצא דופן המאפשר למדינה לכלוא פליטים במחנות כליאה שיוקמו לשם כך גם אם אינם חשודים בביצוע פשע, ולכלוא לפרקי זמן ארוכים כל אזרח ישראלי שיעסיק פליט או יגיש לו סיוע. החוק עורר תרעומת עזה בארץ, ובשבוע שעבר "בית המשפט העליון קבע את המובן מאליו," לדברי העותרים, והודיע שהחקיקה אינה חוקית ודינה להתבטל.


בהעדר מנהיגים נושאי להט וערך,
את דגלנו נושא לו משה יעלון,
וחבורת זאטוטים הבועטים בכל ברך -
אלקין, אקוניס ודני דנון.
משיקולי בריונות, או בחירות מקדימות,
לקושש את תמיכת קיצוני מתנחלים,
הם מבזים את כבודנו מול פני האומות
בתחרות מוזרה של הצגת קיצונים.
כך, אשתקד, בפחדנות אופיינית,
התיישבו נבחרים וכתבו לנו חוק:
לאסור בלי משפט כל גר ופליט,
והמושיטים להם לחם ייכלאו בצינוק.

          הם מבזים את כבודנו מול פני האומות,
          ומכתימים  את דגלה של  הארץ  הזאת.



וזה לקח לנו זמן, ולקח לנו יזע,
אך עתה נפדתה גאוות האומה.
כי מתוך הדממה ששררה דרך קבע,
קול ברור וגאה לפתע נשמע:
בפסק דין נוקב שהדהד כמצילתיים
הזדקפו דייני האומה מלוא גבם
ואת רוכלי השנאה שזימרו בִּירושלים,
גירשו מהשוק ושילחו מרכולתם.
וחבורת נבחרים עם רוב מזדמן,
שהושבה אל הקרקע בקול נזיפה,
הם נופפו אגרופם בטון מתבכיין,
אך קולם הוא קול של ענות חלושה.

          ובירושלים הזדקפו דייני האומה,
          והראו  להם  אצבע   לא  נעימה.



וישראל דיברה בקול רם וחד,
היא דיברה לִילַדְיה, ולאומות הניכר.
והקול הוא ברור. ותוכנו הוא אחד
והוא נשמע היטב מגולן עד מדבר:
שישראל היא נבדלת מאומות מבוזות
ששולחות קלגסים מול נשים וילדים.
זה חזון מייסדים או ערכי המצוות,
ואולי נסיונה הפרטי עם פליטים.
אך מול הלך נואש הנמלט מזוועה,
לא נוכל לסובב את גבנו אחורה
כי לישראל ולהלך נטול התקווה,
יש חשבון ארוך אל מול ההיסטוריה.

          זה חזון מייסדים או ערכי המצוות.
          זה מוטבע בדמה של  הארץ הזאת. 

יום ראשון, 14 באפריל 2013

רפאים

השדות רגועים ונדמו.
הרובים כבר שומנו ונוּקוּ.
היום כבר עבר ונגמר הוא,
התותחים נרגעו ושתקו.
בשורה נעמוד במסדר שם,
על מגרש מסדרים מאולתר.
ונצדיע לדגל כמו פעם,
נצדיע ליום שנגמר.

תשאפו נא, אחיי, את הרוח.
את האוויר המנוֹפְף בדגלים.
זו נשימתם המסרבת לנוח,
של אחְינו, אחיי, הנופלים.
 הם נפלו בנושאם את הדגל.
הם מעטרים עמקים ושדות.
במותם הם נטעו את הרגל,
כדריסה על הארץ הזאת.


ואם בשורה נעמוד כך,
כפי שעמדנו אי אז בשלשות,
לא בדום המסדר, לא בנח.
ולא נותרו עוד, גם, לנו דמעות.
המסדר יעמוד לו מתוח
בצלליהם של תרנים ודגלים
והשורות הישרות ינוקדו כך,
בחללי חיילים חסרים.

הביטו, אחיי, ברקיע,
ברקיע המנוקד כוכבים.
כל כוכב מהבהב ומצדיע,
לאחְינו, אחיי, המתים.
הם נפלו על שירי המולדת,
הם נפלו והמשיכו לשיר.
ושירת המתים החיוורת
תהדהד לה בלב הצעיר.


לא הנחנו ראשנו יומיים,
ועינינו טרוטות וכבדות.
אך לא נעז לעצום ולו עין,
פן נחלום פיצוצים ושרפות.
האבק עוד דַבֵק בשערנו.
ופנינו אינן רחוצות.
בקרוב כבר נחזור אל בתינו,
אך באוזנינו שרים הקולות.

הסכיתו, אחיי, מול הרחש.
מול צלילי להבה בוערה.
זה הקרקוש והלחש,
שמצווה מציאות נוראה.
כי הלכו הם, אחיי, לא ישובו.
והאש תבַעֵר עד כלותה.
והחלל בבטני שעצוב הוא,
לא יידע עוד גבורה שכמותה.


השגרה מרחוק מזנבת,
ופקידי שלישות גהוּצים,
מחלקים פתקאות לרכבת,
והביתה הרינו נוסעים.
אך, אחיי, הבטחות שהבטחנו,
ברגעים נוראים תחת אש,
שְבועות נחמה שנדרנו,
לב נואש לא ייתן לגרש.

חושו, אחיי, את הטעם,
המְרירות העולה בגרונכם.
זו הבטחה שהבטחתם אז פעם,
לחייל שנפח בידיכם.
כי הלכו הם, אחיי, לא ישובו.
הם נפלו והמשיכו לשיר.
ושירם החיוור לא יידום הוא,
את שנתי הוא ירדוף ויעיר.

יום ראשון, 24 במרץ 2013

סמכות

במָשק של כנפיים ומטסי אדירים
קפצה, לביקור, ההיסטוריה.
ובכפר לבנטיני, במושבת סוחרים,
נכנסו הילידים לאופוריה.
'אובמה דיבר' ו'אובמה צחק'
ו'אובמה קרץ וחייך'.
ומול אורח מחו"ל בחיוך מתקתק
לב שרים לו קפץ בחזה.

הוא ינאם בכיכר. הוא ישתול איתי עץ.
הוא יפשיל המעיל ויצעד.
וכך סומק על פני השרים מתרוצץ
בביקור ממלכתי מכובד.


והרי שני שרים, במפגן הפקרות,
בטיפשות רגילה, אופיינית,
פרקו עול הדין ועול אחריות
ויזמו פעולה עצמאית.
כך שר השיכון ושרת התרבות,
בהילוך ביישני, מגומגם,
הרהיבו עוז מול נשיא במפגן חברות,
במהלך ציבורי מגושם.

בלי החלטת ממשלה, בלי דיון במליאה,
בניגוד לעצת הפקידות המופקדת,
הם לא הסתפקו באמירה ציבורית או קריאה,
הם יישמו מדיניות מנוגדת.


מבוכה לאומית ובושות בפומבי,
חריגה מכללי התקשיר -
את כל זה כבר הכרנו כהרגל לאומי,
והרי לא נכתוב על זה שיר.

אך מרי בוטה בסמכות ממשלה,
מדיניות מקומית, מנוגדת,
פנייה עצמאית לממשלה הזרה,
עקיפת הסמכות הנבחרת -
כבודו, סמכותו, המדיניות שהכתיב,
כל אלו נרמסו לרגליו,
ועל כל אלו חייב רוה"מ להגיב,
אם ממשלתו חשובה בעיניו.

יום שבת, 9 במרץ 2013

מי חבריך

ארון עץ פשוט, עטוף בד ודגל,
מוצב בחוצות קראקס.
מרום המלכות, אל עפר ואל קבר,
בריקוד ממלכתי מהודס.
ההמונים שם בוכים, באהבה אמיתית,
לקברניט שנפל על סיפון.
אהבה לצ'אבס היא חובתם החוקית,
ובוונצואלה לא לוקחים שום סיכון.
מי שמסרב לאהוב לנשיאות סמכותית,
מקפיד על שתיקה והנהון.

כי אל פרזידנטה שכב ונדם
וקינת בנות בריתו באבלן,
נשמעת סְביב ארבעת רוחות העולם,
מהוואנה ועד טהרן.



המוני קראקס בוכים ברחובות,
והקינה עולה עד שמיים.
ומסביב לעולם, מצטרפים לקינות,
רודנים בשקל או שניים.

קראקס הומה בנחיתות מטוסים.
אייתוללות, נשיאים, יושבי ראש.
עריצי העולם בביקור ניחומים,
פגישת מחזור למדכאים וחלאות.
ונחמה קטנה טמונה בין מסכים,
ואי אפשר לקחתה מאיתנו.
גם אצלנו, אולי, יש חלאות ומדכאים,
אך בחבורה הזאת עוד לא באנו.



בהוואנה, מוסקבה, ועד טהרן,
נשמעה קינת רודנים.
וכמתבוננים מהצד היושבים לנו כאן,
קל ללעוג לכאב המונים.
קל לזהות פה פולחן אישיות של רודן,
וזעקת המונים מוסתים.



והמתבונן מן הצד   בהלכי האומות,
שגדל בישראל השבעה,
יכול רק לתהות איך גוזל חירויות,
זוכה בכזו אהבה.
אולי העניק לַהמון מתנות אחרות,  
יקרות מהחרות הגנובה.  

יום שבת, 23 בפברואר 2013

מי צוהלת ושמחה

בנינו לובשים תחפושת וחג.
הרחובות מלאו צחוק וקלס.
והאב בשלטון ירטן וְיִלְהַג,
שותפיו לא עומדים עוד כְּפֶּלֵס.
ומחוץ לגבולנו, הבצע ילעג,
וגם סוס יעמיד פני בשר כבש.


בַּרְחובות ילדים בִּנעליים גבוהות,
לבושים ביריות ואדרת.
קופצים וצוחקים בשירי מחולות,
בדמיון שפרץ ממסגרת.
ובפרוזדורי השלטון ונבכי מסדרונות,
התחפשה לה יפה עוד גברת.

התלבשה בהידור בבגדי חג ושרד
והתייצבה מול צוותי מצלמות.
והכריזה בתוקף - לא תארים או משרד.
היא כאן עבור ההזדמנות לשנות.
אך ראו מה הפלא, כי מקרה זה בלבד,
ששמה יתנוסס על לשכות.


ועוד זו מדברת, והנה זה בא -
מנהיג חברתי לשלום.
רק זה לא מכבר קבל עם ועדה,
הוא תקף את מרכז מפלגתו.
כי חשש פן בפני מנעמי השררה,
יאבד את עמוד שדרתו.

הוא תקף, הוא פקפק, זה מובן מאליו.
אך היום תוגתו מהורהרת.
הגנת הסביבה הופקדה בידיו,
והוא מיד יתיייצב למשמרת.
מי לבש מסיכה, מי צבע את פניו,
כל אחד בתחפושת אחרת.



זהו חג הפורים, בחיוך מתרוצץ.
והצחוק משתולל בְּשְבִילינו.
ושמש זוהרת, כמטבע נוצץ,
מקדימה לביקור בשמינו.
העולם כולו שוב צוחק ועולץ.
אך הוא צוחק, לעיתים, גם עלינו.

יום שבת, 2 בפברואר 2013

שיר תהילת האדם

הלבנה תלוייה בשמים,
בודדה בין אלפי כוכבים.
האנושות בה נועצת עיניים,
ונעצה בה גם כמה דגלים.
ודגלינו, זנוחים, מחכים שם,
נטושים וללא מבקרים.
כאנדרטה לדור שהושיט יד,
שהרחיק מבט עד כוכבים.

הלבנה תלויה בשמים,
שואבת תקוות ועיניים,
ופחדים קמאים כי עדיין
היא זוהרת באלף קרניים.
ובהעדר רוחות ומשבים - 
דגלינו אינם מתבדרים.


דע אחי, אין רוחות בירח.
אין שם קולות או צלילים.
וטביעת נעל קלושה של אורח,
תשאר שם עוד אלף שנים.
טביעת נעל קלושה ובודדת,
מחלום שחלמנו ותם,
במקום שהרוח אינה מנשבת
ודגלינו תלויים בו, דומם.

כמו חלום שחלמנו ותם,
כמו שיר שהושר ונדם
כמו חלום תהילת האדם
הנישאת על אוויר ועל ים.
כמו שיר תהילה ותפארת,
שנשכח בדממה לא מופרת.



בודדים בשממה מפוארת,
ניצבים שם עוד כלי האדם.
ושירי תהילה ותפארת,
עומדים, באין רוח, דומם.
תחת שמש יוקדת בלהט,
בזריחות ושקיעות ארוכות,
הם מביטים על הארץ שם, מטה
וחולמים על שובנו, רכות.

וטביעת נעל זקנה וקלושה
שנותרה שם תלויה, נטושה,
מחכה בסבלנות עָקֵשַה
לאנושות מעזה, נחושה.
היא מחכה שם כמה עשורים.
אך אנחנו איננו חוזרים.

יום שבת, 19 בינואר 2013

זכות מדממת

נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, החל השבוע בקידום הרפורמה שהבטיח להסדרת כלי הנשק הפרטיים בארצו. 

כששקעה החמה על השנה שעברה,
באל.איי. ודי.סי. וניו יורק,
המונים שם נשפו בהקלה מוזרה,
ועול נגול מכמה לבבות.
הייתה זו שנה אכזרית וקשה,
שכיוונה להכאיב ולפגוע.
פעוטות נרצחים במחזה מרושע,
וצופים הנורים בקולנוע.

לאומה רגילה באקדח ובירי,
הנושאת על כל שכם רובה,
הייתה זו שנה ארורה ומצמררת
הנושאת חשבון נפש כבד.
וחשבון נערך בכל לב וכל נפש,
ביגון שאפף את כולם -
על משפחות שבילו בדמעה וברפש
כך את חג המולד באבלם.


הצגת בכורה וזוגות צעירים,
מתאספים באולם הקרנה.
ויושב מחופש שם בין שאר הצופים,
הוא נושא בחיקו מתנה.
במהרה ינתר לו בין כל היושבים,
ויקצור אותם כך, במקלע.

'אין לנשקי מלחמה מקום בקולנוע,'
אמר הנשיא בקול נחוש וגוער. 
ולא נעים לשאול הנשיא, בלי לפגוע,
אם יש מקום באולם לכלי נשק אחר.



כי הפצע כואב, וסמוק הוא הדם.
והנשיא - הוא גמור ומנוי.
מול תמונות ילדים נטמנים בקברם,
הוא ינהיג למזור ושינוי.
ממחזות היגון שהכה באומה
הם יצמיחו טובה וגם חסד.
מול התנגדות ימנית משונה, עגומה,
הם ינקו את הרְחוב מכלי נשק.

וחקיקה רק לפני כשבוע אושרה,
וניו יורק מובילה את המסר - 
שם הוחלט שכעת מחסנית למכירה,
תמנה שבעה כדורים, ולא עשר!


טבלאות עמוסות והרי נתונים -
המידע כבר מוצג עיני כל.
על פירות באושים של קניית אקדחים
כֵּמו עוד עגבנייה במרכול.
אנגלייה, שוויץ, צרפת או גרמניה,
או ישראל על הים התיכון -
ספירות הגופות נמוכה בַּן פי כמה,
כי כלי נשק דורש רישיון.

כי שינוי בחוקה הוא כואב ומפחיד,
ודורש הסכמה מפרכת.
אף זוהי הדרך לגמילה אמיתית,
מזכות הזויה, מדממת.

יום שבת, 5 בינואר 2013

חתונה סורית

לוחמי חירות רבים קשרו בריתות זמניות עם גורמים קיצוניים שהתנגדו למשטר הקיים, ולעיתים קרובות מצאו שהיום שאחרי החליף רודנות אחת באחרת - בדיקטטטורה של הפרולטריון, בערכים דתיים מדכאים או בנשיאות אוטוריטרית. גורמים שהתרגלו לקשור כל דוגמא של מאבק חמוש ועיקש ברודנות לערכים של חופש וחירות, הופתעו בוודאי לשמוע על הפתווה החדשה שפרסם הפוסק הסעודי מוחמד אל עריפי המתירה ללוחמי המרד הסורי לעסוק באונס קבוצתי. כדי להמנע מתופעה של יחסים מחוץ לנישואים, הציג הפוסק המלומד מנגנון של נישואים קבוצתיים מוגבלים בזמן, שיפקעו בתוך כמה שעות, "על מנת שיגיע תורו של כל לוחם."

הם לוחמים לחירות, אדמתם בוכייה,
ועמם - הוא נחוש ונכון.
כבר שנתיים בקרב, בתנופת עשייה, 
לוחמים עד כדור אחרון. 
כבר שנתיים בקרב, ונפשם הומייה,
למגע וליטוף ופריון.
והמטיף הנבון, והוא רב תושייה,
כבר הגה ממוחו פתרון.


כך מוחמד ל'עַרִיפִי, איש דת מכובד,
התבודד במנזר אדיקוּת.
וממוחו הקודח, חריף וגם חד,
הבליח ברק של פשטות.
את לוחמי הגבורה הקמלים שם בדד,
נחַתן לשעה של פריצות.
ועלמה אקראית, שתחלוף לה ליד,
תגוייס למצווה ושליחות.
          'ואותה העלמה,' הוא הוסיף מעוּדַד,
          'תחותן לחולייה או לגדוד.'


נערה צעירה, ברחובות הרוסים,
תמלט - ורודפים אחריה.
ואם תתפס היא תודֵה לַאלים - 
תודה שלא תשתקף מעיניה.
זהו יום כלולתה. חתונה בלי ורדים.
היום המאושר בחייה.
כך תחגוג את יומה כששמונה לוחמים
נוהרים וגונחים מעליה.


זוהי דת השלווה של נביא השלום,
אלו הם לוחמי חירות וזכויות.
אלו פלוגות המורדים הנושאים בגאון
את דגלן של סיעות לוחמות.
אותן הסיעות מתהדרות בחזון,
מתהדרות בתמיכת האומות.
ואם ינצחו עד שררה ושלטון,
ישְכּחו תקריות מביכות.
          אך חירות שנולדה בהפקר ובִּיזְיוֹן
          לא תשכח את הפתווה הזאת.