מי חבריך

ארון עץ פשוט, עטוף בד ודגל,
מוצב בחוצות קראקס.
מרום המלכות, אל עפר ואל קבר,
בריקוד ממלכתי מהודס.
ההמונים שם בוכים, באהבה אמיתית,
לקברניט שנפל על סיפון.
אהבה לצ'אבס היא חובתם החוקית,
ובוונצואלה לא לוקחים שום סיכון.
מי שמסרב לאהוב לנשיאות סמכותית,
מקפיד על שתיקה והנהון.

כי אל פרזידנטה שכב ונדם
וקינת בנות בריתו באבלן,
נשמעת סְביב ארבעת רוחות העולם,
מהוואנה ועד טהרן.



המוני קראקס בוכים ברחובות,
והקינה עולה עד שמיים.
ומסביב לעולם, מצטרפים לקינות,
רודנים בשקל או שניים.

קראקס הומה בנחיתות מטוסים.
אייתוללות, נשיאים, יושבי ראש.
עריצי העולם בביקור ניחומים,
פגישת מחזור למדכאים וחלאות.
ונחמה קטנה טמונה בין מסכים,
ואי אפשר לקחתה מאיתנו.
גם אצלנו, אולי, יש חלאות ומדכאים,
אך בחבורה הזאת עוד לא באנו.



בהוואנה, מוסקבה, ועד טהרן,
נשמעה קינת רודנים.
וכמתבוננים מהצד היושבים לנו כאן,
קל ללעוג לכאב המונים.
קל לזהות פה פולחן אישיות של רודן,
וזעקת המונים מוסתים.



והמתבונן מן הצד   בהלכי האומות,
שגדל בישראל השבעה,
יכול רק לתהות איך גוזל חירויות,
זוכה בכזו אהבה.
אולי העניק לַהמון מתנות אחרות,  
יקרות מהחרות הגנובה.