סליחה, טעות

בעוד הקרבות ממשיכים להשתולל במלחמת האזרחים בסוריה, נפצע מוחמד פארס, לוחם מצבא 'המדינה האסלאמית של עיראק והלבנט' והובא לבית חולים שדה של המורדים. בבית החולים יתכן שקרא בשמותיהן של שתי דמויות מפתח שיעיות, דבר שהביא את הלוחמים הסונים שסביבו להניח שמדובר באחד מלוחמי המשטר העלאווי שנפצע בקרב ונאסף יחד עם חיילי המורדים. הדין הצבאי היה מהיר - מוחמד נלקח מבית החולים וראשו נערף בחרב, פן יראו וייראו. מאוחר יותר, כשהתבררה זהותו האמיתית של הנידון, פרסם הארגון הודעת 'מחילה וחרטה'. "אנו קוראים לאלוהים לקבל את מוחמד אל ממלכתו ולסלוח לאחיו שניסו לפטור אותנו מאויבי האל ומאויבינו," נאמר בה.


זו זריחה מדברית. הנה ג'יפ נעצר.
עציר נזרק על ברכיו על הכביש.
תחנונים נואשים על האספלט הקר,
והרי חרב מונפת לה חיש.
הוא הביט בעיניים ולא מצא שם רָחַם.
לא מצא שם ספק ולא לֶבֵט.
רק חייל בצבאו הקדוש של העם.
ומלחמתו, נחרצה ונלהבת.

זה לוחם בשם אל ובשם החירות.
בליבו נחישות וקור רוח.
הוא נקרא למשפט, הוא נקרא לשירות.
הוא נקרא אל הכס. הוא קשוח.
זהו דינם הנורא של משפטי הבזק.
של משפטי שדה מהירים.
דינם הוא נחרץ וזריז כברק.
הוא מכה בְּאשם, וחפים.

להרשיע ניתן בעוצמת הברק.
בפלדה של להב או הֶדק.
זיכוי, מטיבו, הוא פחות מתקתק.
מילים בעל פה או על פתק.
הרי ראש לא יגליד שוב אחרי שנותק.
ולנידון, בזיכוי, אין כבר חלק.
זה טבעו הנורא של משפט הבזק -
כה נחוש, כה נחרץ כמאכלת -

שצדק שבא בזריזות וגנבה,
בלילה חשוך ורחוק,
משופט הלהוט כחיה רעבה,
לאכוף בברזל את החוק -
שצדק שבא בזריזות וּבְּלְאָט,
רחוק מכל אור ועדים,
לא יהיה בו לא צדק ואף לא משפט,
רק דברי התנצלות עמומים.