שיר תהילת האדם

הלבנה תלוייה בשמים,
בודדה בין אלפי כוכבים.
האנושות בה נועצת עיניים,
ונעצה בה גם כמה דגלים.
ודגלינו, זנוחים, מחכים שם,
נטושים וללא מבקרים.
כאנדרטה לדור שהושיט יד,
שהרחיק מבט עד כוכבים.

הלבנה תלויה בשמים,
שואבת תקוות ועיניים,
ופחדים קמאים כי עדיין
היא זוהרת באלף קרניים.
ובהעדר רוחות ומשבים - 
דגלינו אינם מתבדרים.


דע אחי, אין רוחות בירח.
אין שם קולות או צלילים.
וטביעת נעל קלושה של אורח,
תשאר שם עוד אלף שנים.
טביעת נעל קלושה ובודדת,
מחלום שחלמנו ותם,
במקום שהרוח אינה מנשבת
ודגלינו תלויים בו, דומם.

כמו חלום שחלמנו ותם,
כמו שיר שהושר ונדם
כמו חלום תהילת האדם
הנישאת על אוויר ועל ים.
כמו שיר תהילה ותפארת,
שנשכח בדממה לא מופרת.



בודדים בשממה מפוארת,
ניצבים שם עוד כלי האדם.
ושירי תהילה ותפארת,
עומדים, באין רוח, דומם.
תחת שמש יוקדת בלהט,
בזריחות ושקיעות ארוכות,
הם מביטים על הארץ שם, מטה
וחולמים על שובנו, רכות.

וטביעת נעל זקנה וקלושה
שנותרה שם תלויה, נטושה,
מחכה בסבלנות עָקֵשַה
לאנושות מעזה, נחושה.
היא מחכה שם כמה עשורים.
אך אנחנו איננו חוזרים.