רפאים

השדות רגועים ונדמו.
הרובים כבר שומנו ונוּקוּ.
היום כבר עבר ונגמר הוא,
התותחים נרגעו ושתקו.
בשורה נעמוד במסדר שם,
על מגרש מסדרים מאולתר.
ונצדיע לדגל כמו פעם,
נצדיע ליום שנגמר.

תשאפו נא, אחיי, את הרוח.
את האוויר המנוֹפְף בדגלים.
זו נשימתם המסרבת לנוח,
של אחְינו, אחיי, הנופלים.
 הם נפלו בנושאם את הדגל.
הם מעטרים עמקים ושדות.
במותם הם נטעו את הרגל,
כדריסה על הארץ הזאת.


ואם בשורה נעמוד כך,
כפי שעמדנו אי אז בשלשות,
לא בדום המסדר, לא בנח.
ולא נותרו עוד, גם, לנו דמעות.
המסדר יעמוד לו מתוח
בצלליהם של תרנים ודגלים
והשורות הישרות ינוקדו כך,
בחללי חיילים חסרים.

הביטו, אחיי, ברקיע,
ברקיע המנוקד כוכבים.
כל כוכב מהבהב ומצדיע,
לאחְינו, אחיי, המתים.
הם נפלו על שירי המולדת,
הם נפלו והמשיכו לשיר.
ושירת המתים החיוורת
תהדהד לה בלב הצעיר.


לא הנחנו ראשנו יומיים,
ועינינו טרוטות וכבדות.
אך לא נעז לעצום ולו עין,
פן נחלום פיצוצים ושרפות.
האבק עוד דַבֵק בשערנו.
ופנינו אינן רחוצות.
בקרוב כבר נחזור אל בתינו,
אך באוזנינו שרים הקולות.

הסכיתו, אחיי, מול הרחש.
מול צלילי להבה בוערה.
זה הקרקוש והלחש,
שמצווה מציאות נוראה.
כי הלכו הם, אחיי, לא ישובו.
והאש תבַעֵר עד כלותה.
והחלל בבטני שעצוב הוא,
לא יידע עוד גבורה שכמותה.


השגרה מרחוק מזנבת,
ופקידי שלישות גהוּצים,
מחלקים פתקאות לרכבת,
והביתה הרינו נוסעים.
אך, אחיי, הבטחות שהבטחנו,
ברגעים נוראים תחת אש,
שְבועות נחמה שנדרנו,
לב נואש לא ייתן לגרש.

חושו, אחיי, את הטעם,
המְרירות העולה בגרונכם.
זו הבטחה שהבטחתם אז פעם,
לחייל שנפח בידיכם.
כי הלכו הם, אחיי, לא ישובו.
הם נפלו והמשיכו לשיר.
ושירם החיוור לא יידום הוא,
את שנתי הוא ירדוף ויעיר.