לא מעזים

"בשבוע הבא," פסק השופט החיוור,

"נפגש שוב בשבוע הבא."

והנשיא המורשע יחייך חיש מהר

ויחזור אל ביתו כפי שבא.

כפי שבא – בחליפה אפורה מהודרת,

מלווה בעשרות ידידים.

ולא בָּחולצה הכתומה של בית כלא

אזוק ובין שני סוהרים.

זה האיש שנפסק כי אנס ותקף

שנמצא אשם בריבוי סעיפים

שאת סמלי המדינה חילל וביזה

והורשע בפשעים אלימים.

זה האיש שעמד מול אותו בית משפט

והאזין לשופטים מפרטים

איך שיקר, איך כפה, איך אנס לא אחת

וכבר אז ידע – שהם לא מעזים.

שהם לא מעזים להוציא החלטתם אל הפועל

ולשלוח נשיא אל כלאו

ומשעה שהחליטו ינסו רק לברוח

בהילוך מגומגם ונבוך.

אז יואיל בית הדין ויחליט החלטה.

שיחליט כל החלטה שיבחר.

אך מיום שהחליט – שיעז לאוכפה.

לא שבוע הבא. לא מחר.

מה הטעם בפסק דין נוקב ורהוט

ובגזר דין תקיף ונוקשה,

אם איננו מואיל, באותה נחישות,

לבצעו הלכה למעשה?

מוטב שיבין, אותו שופט מגומגמם –

שבהיסוסו הוא מְבַזה עם שלם.

ומוטב שיחליט, ויפסוק בקול רם,

אם חף הנשיא – או אשם.

ואם אכן הוא אשם והיו דברים מעולם,

אז ייכלא בכלאו – וִיְשַלם.