בעבר הקדום, עת צבאות ותפארת
היו שלובים זה בזו כשהתייצבו זה מול זה,
ידעו מפקדים כי אם תפסו את הדגל
היו נסוגים אויביהם גם אם התקדמו בשדה.
מחלקות מובחרות שמרו נס המלך,
ומסירתו לאויב הכריזה תבוסה.
וחיילים אמיצים היו מתפזרים מוכי הלם
גם אם כבר הוכו אויביהם ועמדו לקראת מנוסה.
כשפרצו לוחמי הס.י.ל. אל הווילה
והכו את בן לאדן בירייה בראשו,
לנשמות ציניקניות הפעולה כבר הכינה
מה לומר עם בוקר בלחישות יהירות.
לא הוכה האויב, לא הונס אל האופק.
נחתים לא פשטו על בסיסי אימוניו.
לא הוחרם רכושו ונקרע מן הדופן
ובלשים חריפים לא הקפיאו כספיו.
אך כל זאת כבר קרה לא אחת ולא שתיים
בעשר שנים של עימות מאומץ
והאויב כבר הוכה על אפה ואפיים
במבצעים נועזים ובכח נחרץ.
הפלישה הלילית לא נטלה מכוחם,
והאויב לא הוחלש בעמדותיו על הנשק.
אבל כשלוחמי הס.י.ל. עלו חזרה למסוקם,
הם נטלו עימם את דגלו של המלך.
צבאות של תפארת שייכים לתקופות אחרות.
זה שנים שהקרב הוא רק בוץ ואימה.
ואובדנו של הדגל אולי לא מכריע קרבות,
שמוכרעים רק ביזע, בדם וּבְדִמעה.
אך אם אובדנו של הדגל לא מכריע קרבות
הוא עוד חובט במורל ומַכֵּה אמונה.
כי חיילים בשדה ומחבלים במחבוא
נושאים עיניהם אל המלך עדיין.
ואובדנו של הדגל לא מכריע קרבות
אך לעיתים מכתו כואָבַה שבעתיים.
ואל-קאעידא נושא היום עיניו אל דגלו
שכָּך נפל לאויב, והושלך אל המים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה