דורית בייניש, הנשיאה בדימוס של בית המשפט העליון, התהדרה החודש בשני תארים חדשים שניתנו לה בשני טקסים רבי הוד - תואר עמית של כבוד מהמרכז הבינתחומי בהרצליה, ותואר דוקטור לאות כבוד מאוניברסיטת בן גוריון. בעוד בכירי מערכת המשפט, בהם יורשה, אשר גרוניס, נשקפים אליה מהקהל, ניתן להניח שמחשבתה נדדה לקריירה המפוארת שהיא בנתה לאורך עשרות שנים ולשנותיה בראש הרשות השופטת.
כשנשיאת בית הדין הפורשת
משקיפה לה מעל הבמה
לבה בוודאי מהרהר בה
בדברים שתכתוב בספרה.
הספר עב כרך יהיה הוא
ומלא זכרונות מצחיקים
על צמתי הכרעה שישבה בם
ופגישות נסתרות עם נשיאים.
בוודאי תזכר בברק
שנשא בנשיאות לפניה.
ועל הערעורים הנשנים של קצב
שהושמעו שוב ושוב באוזניה.
ותמונות יהיו בו לרוב
עם אנשים הלוחצים את ידה.
עם שרים וראשי ממשלות
וגם כמה שלה לבדה.
והנה מה שלא ייכתב בו.
מה שלבה ודאי לא מהרהר.
איך כל אימת שהנהגה נחושה נדרשה פה
היא בדיוק הייתה לה במקום אחר.
איך נדחה פסק דינו של קצב
עוד ושוב ועוד קצת,
איך עונה גם הדין גם הצדק
עד ששופטיה הואילו לפסוק לו משפט.
כיצד שאלות מקיפות של חוקה,
של חופש עיסוק, וחירות,
נקבעו בבית דין לדיני עבודה
בעוד היא משקיפה מן הצד בנוחות.
עת הסבירה ערד לרופאי התמחות,
ועשתה זאת ברצינות תהומית,
שכלל לא התכוונו לכתוב מכתבי התפטרות,
והסבירה זאת שוב כשהגישום בשנית.
ובעוד הסוגיה התהומית מסעירה את העם,
בפסק דין כמעט אקראי,
ההחלטה הושארה לבית דין זוטר
וללא מבוגר אחראי.
הספר עב כרך יהיה הוא,
ותמונות ישובצו בו לרוב.
אך תובנה מכריעה לא תהייה בו
כי את זה לא תעז היא לכתוב:
שכל אימת שכסאה נזקק לה,
למנהיגות נחושה וברורה,
האישה שפשוט לא הייתה שם
לא הצליחה לספק הכרעה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה