טיוטא

לתנועה הציונית יש המנון. קוראים לו התקווה, והוא מבטא את תקוותו העיקשת, הנואשת כמעט, של העם העברי להקים מחדש את מדינתו. אך מה על ההגשמה, על העשייה, שהיא מדינת ישראל? באותה ההתמדה בה אנו מעלים על נס את תקוותנו בת שנות האלפיים, מותר לנו גם לחגוג את הסיפור המדהים, הלא ייאמן, של הגשמתה.

במאה שלפני הקודמת, 

באוקראינה, פולין ואומן,

הם נעמדו דום לשירייך, מולדת,

וחלמו להגיע לכאן.

 מתוך דת, מנהגים והכרח,

פתאום קם ונוצר לו לאוּם 

 וחזון שנשמע מגוחך - 

להקים אומה כמו מכלום.

ארץ שממה וביצות,

והריסות בנות אלפיים שנה,

היו כשיכר לחלוץ

לחלום מהן מדינה.

  הם הרחיקו עד אופק - גיבורים חלוצים - 

אל חורבות כנען הישנה,

תקעו יתד, שתלו שיבולת,

אכלו ושתו אמונה.

וכששכנים חגשים נעמדו אל הנשק,

עת עָרַב תבעה אדמתה,

כיתתו את האת, נעלו את המשק,

והכתיפו שכמם לשורה.

  וחייל עברי, רכוס וחגוּר, 

לראשונה זה מאות בשנים,

היישיר מבטו בסבר חמור,

ויצא לשדות במדים.

הוא יצא לשדות, בסבר נחוש,

הוא יצא, והביס, והדף.

וחייל עברי, חגור ורכוס,

יכל לכל צבאותייך, ערב.

  מהגליל לשפלה, לחולות אשקלון,

בגבעות שסביב לבירה.

צבא שהוקם בחופזה ובאון

חמוש בנחישות וגבורה.

בשדות הקרבות ובשדות השיבולת,

מתוך אדמת האבות הבלה

מעולה לעולה, עד מעבר לאובך, 

עם נבט מקִצוות הגולה. 

  הוא ניקז הביצות, הוא כבש לו כבישים,

הוא הדף המדבר דרומה.

הוא התחמש והרג באוייביו העיקשים,

הוא דמע - והדפם שאוֹלה. 

אבק הקרבות לא כיבה חזונו.

האש והדם לא יכלו לו.

גם מתוך הכאב הזועם והשכול,

מצביאים עריצים לא צמחו פה.

אלמנה וגם גר, דיין וגם דין,

וזכרונו של מיעוט שנרדף

חברה של מופת ומאור לגויים,

ומזמור שנישא על כנף.

זו אגדה רחוקה שקרתה באמת.

סיפור בלתי אפשרי שאירע.

עם עתיק שנחשב כבר למת

ואז תבע את ארצו חזרה.