אנשי ציבור

טור זה מתכתב עם דברים דומים שנכתבו כאן בעבר בטור בן אליעזר שוכב בבית החולים שפורסם ב-18.3.2011.

כשיצא העם לרחובות אשתקד
לדרוש ולמחות ולצעוק,
כבר היה אז ציבור אנשים ששקד
על תכנית של רוע וצחוק.
אנשים שהונו את העם האומלל,
שהונהג במרמה ומרמור.
כי מסתבר שלא היו אנשים כלל וכלל
מסתבר שהיו הם אנשי הציבור.

כשאב מנומס ויקיר המדינה
תבע את בנו מצינוק,
והארץ נתנה לו כתף ודמעה
ביום מיוחד ומתוק,
הרי הובלנו בכחש ונמכרנו בחסר.
האמת הוסתרה מאיתנו.
כי לא אב מסור העביר המסר,
הוא לא היה כלל אדם משלנו.

כי כל אותן הדמויות שלבשו פני אנשים,
הנה נאלצו להסיר מסיכות.
והנה נחשפו בבגדים חדשים,
והתברר שגם הם מעמדים לבחירות.
כי בעולמנו שלנו, הציני - הרע,
נדמה שמתחנו מזמן קו ברור,
שמפריד הפרדה נחרצה ובצורה,
בין אדם אמיתי לבין איש ציבור.



למודי אכזבות ושבעים משקרים,
מזמן כבר הקשחנו ליבנו.
ולכוכבי רשימות, חדשות לבקרים,
לא נואיל להשאיל את אוזננו.
אך אם לבנו אטום ואוזננו סתומה
הרי גם ידינו הותרנו קשורות -
כי כל מועמד שעולה לבמה,
נפסל ברגע שרץ בבחירות.

עולמנו שלנו הוא ציני. הוא רע.
והוא רע, במקצת, בגללנו.
כי כשיצרנו את זו ההפרדה הברורה
ויתרנו על עיקר תקוותנו.
מאה עשרים חברים יושבים במשכן,
מי הגון, מי חרוץ, מי נבון.
גם אנשים ראויים המיתמרים משכמם
הפועלים באמונה וחזון.

שליחי הציבור הם ביקשו להיות.
ואנחנו - ציבור הזקוק לשליחים.
וזה מנהגנו לסקול נציגי מפלגות
שהותירנו, עד הנה, קרחים.
מנהגנו לחשוד בשתילים ופקעות,
שהותיר את הגן בלי פרחים.