בתחילת השנה שעברה חוקקה הכנסת השמונה עשרה חוק יוצא דופן המאפשר למדינה לכלוא פליטים במחנות כליאה שיוקמו לשם כך גם אם אינם חשודים בביצוע פשע, ולכלוא לפרקי זמן ארוכים כל אזרח ישראלי שיעסיק פליט או יגיש לו סיוע. החוק עורר תרעומת עזה בארץ, ובשבוע שעבר "בית המשפט העליון קבע את המובן מאליו," לדברי העותרים, והודיע שהחקיקה אינה חוקית ודינה להתבטל.
בהעדר מנהיגים נושאי להט וערך,
את דגלנו נושא לו משה יעלון,
וחבורת זאטוטים הבועטים בכל ברך -
אלקין, אקוניס ודני דנון.
משיקולי בריונות, או בחירות מקדימות,
לקושש את תמיכת קיצוני מתנחלים,
הם מבזים את כבודנו מול פני האומות
בתחרות מוזרה של הצגת קיצונים.
כך, אשתקד, בפחדנות אופיינית,
התיישבו נבחרים וכתבו לנו חוק:
לאסור בלי משפט כל גר ופליט,
והמושיטים להם לחם ייכלאו בצינוק.
הם מבזים את כבודנו מול פני האומות,
ומכתימים את דגלה של הארץ הזאת.
וזה לקח לנו זמן, ולקח לנו יזע,
אך עתה נפדתה גאוות האומה.
כי מתוך הדממה ששררה דרך קבע,
קול ברור וגאה לפתע נשמע:
בפסק דין נוקב שהדהד כמצילתיים
הזדקפו דייני האומה מלוא גבם
ואת רוכלי השנאה שזימרו בִּירושלים,
גירשו מהשוק ושילחו מרכולתם.
וחבורת נבחרים עם רוב מזדמן,
שהושבה אל הקרקע בקול נזיפה,
הם נופפו אגרופם בטון מתבכיין,
אך קולם הוא קול של ענות חלושה.
ובירושלים הזדקפו דייני האומה,
והראו להם אצבע לא נעימה.
וישראל דיברה בקול רם וחד,
היא דיברה לִילַדְיה, ולאומות הניכר.
והקול הוא ברור. ותוכנו הוא אחד
והוא נשמע היטב מגולן עד מדבר:
שישראל היא נבדלת מאומות מבוזות
ששולחות קלגסים מול נשים וילדים.
זה חזון מייסדים או ערכי המצוות,
ואולי נסיונה הפרטי עם פליטים.
אך מול הלך נואש הנמלט מזוועה,
לא נוכל לסובב את גבנו אחורה
כי לישראל ולהלך נטול התקווה,
יש חשבון ארוך אל מול ההיסטוריה.
זה חזון מייסדים או ערכי המצוות.
זה מוטבע בדמה של הארץ הזאת.
