שמאל קיצוני

עם בחירתה של רשימת מפלגת העבודה לכנסת ה-19, יצאה דוברת הליכוד בהודעה כמעט פבלוביאנית לעיתונות: "הרשימה השמאלנית, הקיצונית של מפלגת העבודה משקפת את היושבת ראש יחימוביץ' שהצביע לחד"ש. זו רשימת שמאל קיצוני שתמכה בהתלהבות בהתנתקות, שהעלתה את החמאס בעזה ועכשיו עלולה להביא את עזה לתוך ירושלים ולמבואות פתח תקווה." (הטעויות במקור. תודה לטל שניידר על הטקסט)

כבל והרצוג. גם פואד. בר לב. 

עלו - מתרגשים - לבמה. 

מי ותיק, מי חדש, מי אוכל את הלב, 

מי דומע מול פני האומה.

ומול מסכי חדשות במצודת זאב,

מגיבים כרגיל, בעצבנות ואימה.

וכמו זמר שלמד רק את אחד התווים

ומנגן רק אותו, שוב ושוב,

שלח הליכוד סוללה של דוברים,

להקריא מן הדף הכתוב:

'הרשימה הנבחרת היא שמאל קיצוני,'

דקלמה דוברות הליכוד,

'ויחימוביץ' עצמה היא שמאל בוגדני,

שתביא לנו עוד התנתקות'.

'עזה. חמאס. נסיגה וטילים.

מנהיגות שמאלנית. אדומה.'

והמשיכה היא כך ברשימה של מילים,

המשדרות, כך נראה לה, עוצמה.

כמו זמר שלמד רק את אחד התווים,

ופוצח כל יום בקונצרט.

ואנחנו, בלי חשק, קהל הצופים,

מכירים את השיר בעל פה. 

כי אם פואד, אם רבין, אם אריק שרון,

נחשבים שם לשמאל קיצוני,

אז לא נותר עוד הרבה להגיד בנדון,

רק לחייך בחיוך עוקצני.

ובחיוך עוקצני נביט בדוברים,

המשדרים מצוקה עצבנית,

ונזכיר בחיוך רק כמה דברים,

בעקיצה נמוכה, עדכנית.

אם ניהלתם עם עזה שיחה מדינית,

ועם חמאס סוכמו הבנות,

ומדינת פלסטין כבר הוכרה חגיגית,

מה עוד נשאר לשמאל קיצוני לעשות?

נאמר כמה דברים בפרוזה, ונשאיל כמה שורות של שירה

סוף השבוע האחרון היה עמוס באירועים.
מפאת חוסר הזמן לא פורסם השבוע טור של מבעד לאובך, ועם קוראיו הקבועים של הטור הסליחה. 
במקום זאת, נאמר כמה דברים בפרוזה, ונשאיל כמה שורות של שירה, על אירועי השבוע האחרון:
מבצע 'עמוד עשן' עשוי להיות טעות טקטית, אבל הוא אינו עוולה מוסרית. יתכן והוא נפתח בתחבולה, יתכן שהמערכה האחרונה נפתחה ביוזמתנו. אך זו מערכה נוספת במלחמה ארוכה, ואם הייתה סיבה להאמין שהמתקפה הזו תע

צור את שגרת ההתלקחויות בגבול, הרי שהיא הייתה מהמוצדקות שבמערכות ישראל*. נדמה לעיתים שכל מי שמגנה את ההתקפה האחרונה כפשע - לא כמעשה לא חכם, אלא כמעשה נפשע - התרגל להתנגד לכל פעולה צבאית ישראלית, והוא מדבר רק מתוך אותו ההרגל.

ולחיילי המילואים שנאספים בשעות אלו בבסיסי האימונים ונערכים לפלישה שייתכן שתהייה וייתכן ולא תהייה - על כתיפכם מוטלת המשימה הכבדה ביותר. עליכם להביא את הישראליות למלחמה הזו, ולהלחם בצורה שבה ישראלים נלחמים. לא כמו שמכים חמושי החמאס, לא כמו שמשתלחים החיילים הסורים בחומס ובחולה, אלא כפי שנלחמים חיילים ישראלים - בלי לתת לאבק הקרב לעוור את ראשם ולבם. חשוב לזכור שדווקא כשהקפדנו על הגישה הזו, זכינו בנצחונותינו המפוארים ביותר.

המשימה שעומדת מול חיילי המילואים, ובעיקר בפני הקצונה הזוטרה והמפקדים בשטח, היא לנהל את המלחמה הזו כפי שכתב לפני שנים** משורר אחר על קרבות אחרים:

להלחם כ"ברק מול גדרות ומול תיל
כברק המבשר רעמים,
כברק המאיר את הליל,
באור אחוות לוחמים.
משורות מוצבים בבית-שאן,
עד הקו בין רכסי החרמון,
כתגמול יומיומי על פשען
של דמשק בגדד ועמון.
[...] מן האבן וקרב ברחוב,
לשדות מלחמה בין בתים,
[כ]חטיבה שיודעת ללחום
אך לנצור מול אישה וילדים" .

מביא דברים בשם אומרם:
* מיוחס לאריאל שרון, על מלחמת לבנון הראשונה. המשפט הסב לשרון נזק כבד בדעת הקהל, וכיכב בתעמולת הבחירות בשנת 2001.
**מתוך המנון חטיבת 188. המחבר אינו ידוע

הקונספציה

המאה העשרים בקושי חלפה
ומחליפתה עוד טרם התחילה,
כשיישובי הדרום טווחו לעייְפה,
ביעילות שבמהרה העפילה.
מיישובים שכנים התפשטה המאכלת
לעיירות ולערי הדרום,
ואיתה חיים של דריכות מתמשכת,
של קסאמים, וצבע אדום.

וראשי ממשלות ושרי בטחון,
מביטים בעיניים כלות,
ומסרבים להקשיב לקול הגיון,
וממשיכים במחול היאוולות.
כולם מסכימים ש"המצב לא נסבל",
במס שפתיים חיוור וקלוש.
אך מיהי הדמות שתעז לקרוא בהיכל
שהמלך עירום ותלוש?!

כבר תריסר של שנים שהנגב גועש,
והממשלה משתרכת בלי חשק.
מיליון ישראלים חיים תחת אש,
אך אנו מסרבים לשקול שביתת נשק.
כבר הפצצנו את עזה עד עיי חורבות.
גם חיילים רגלים כבר שלחנו.
אך נצחונות מכריעים שמצטלמים בתמונות
לא נשאו רגיעה לה פיללנו.


בשישים שנים של עימות מזויין,
מול בעת' או עריצים קומוניסטים,
באמת שראינו כל נבל או רודן,
גנרל או מנהיג טרוריסטים.
אך גם לפני ששלום עוד עלה על פִּיוֹת,
עת אויבנו עמדו חמושים,
ידענו לשבת מול שולחן האומות,
ולדון בהסכמים זמניים.

מסביב לגבולנו, במזרח התיכון,
חלאות ונבלים יש בשפע.
אסד יורה פגזים בַּהמון,
שישכלי הקיש כמו צפע.
המלך פארוק, "הגנב של קהיר",
בייש את זכר אביו,
וקולונל נאצר, אויב עז ומריר,
קרא לכיבוש תל אביב.

באמת שראינו כל נבל או רודן,
ויותר מכמה נחשים.
ואם מול אלו ניהלנו משא ומתן,
אז הַנִיְה הוא נופת צופים.
השלום עוד רחוק עם ממשלת חמאס.
ודוחים אותו שני הצדדים.
אך גם מבלי להכיר בשלטון שנתפס,
ניתן להסכים בכמה עניינים.

שביתת נשק דינה אינו כשלום.
אין בה הכרה או ויתור.
זו הסכמה הדדית שבינתיים, היום,
הקרב סובל דיחוי ואיחור.
כשהנגב מופצץ כבר תריסר של שנים,
ועזה בעיי חורבות,
הרשו נא לשני אויבים מושבעים
את הקרב הבא כאן לדחות.

כבר תריסר שנים שהנגב גועש
וראשי ממשלות ושרי בטחון
ממלמלים הצהרות על חיים תחת אש
אך מסרבים לוותר על תמונת ניצחון.
ובכן, מיהי הדמות שבלב לא חושש,
מלוא גרון וקבל עם ומשק,
תעז לעמוד מול אומה ולחדש,
ולטעון בלהט וחשק -
          שמיליון ישראלים החיים תחת אש,
          מצדיקים עבורה שביתת נשק?


זו אמירה ידועה ונטולה ממחלוקת
הנתמכת היטב בעובדות
שאפשר להוליך את הסוס אלי שוקת
אך לא ניתן לגרום לו לשתות.
ובכן, זה הסוס הזקן משווע למים.
משוועים לה כאן שני הסוסים.
אם תושיבו אותם סביב שולחן ליומיים,
תתפלאו עוד לראות עטים נשלפים.

טינה

השמים קדרו מעל הים הרחוק,
ובישרו סערות, ובישרו את עוֹזַן,
כשגשמי מבול, בהתקפה של אמוק,
דהרו על רוחות שאין לעוצרן.
דהרו על רוחות, ורכבו על גלים,
והכו את העיר, והכו את החוף.
אך גם הן לא יכלו לגאוות תושבים
שחשקו שיניהם והמתינו עד סוף.

ניו יורקים גאים, המתגאים בעוזם,
הצדיעו באומץ לחבריהם המתים.
ונמטלו מעדר ולבשו את אבלם,
ויצאו לשקם את הריסות המבנים.

הניו יורקים גאים. הם מתגאים בעוזם.
והשבוע הוכיחו קור רוח ועוז.
והעולם העגול הזדרז לברכם
עת הוכו בביתם אך סרבו לארוז.
העולם העגול, מבייג'ין עד פריז,
מסיביר הקפואה עד ליסבון השמשית.
וכדי לפגוש בלשון שתלעג או תלעיז,
נסיט מבטנו לערב סעודית.

שם, שטופים בשנאה ומפלפלים פילפולים,
יצאו כוהניו של נביא השלום,
ופסקו הלכה אכולת מרורים
ששמחה לאידם של הרוגי האסון.

'אלוהים העניש את הכופר האדיר,
שעוצמתו הרבה היא עלבון לדתנו.'
כך חשבו בחיוך נעלב ומריר
וחזרו להרהר בעינוי נשמתנו.
העולם העגול תמך ושיבח
מסיביר הקפואה עד ליסבון השמשית.
אך מי שחיפש לו קולות שביקשו לנגח,
לא נאלץ להרחיק עד ערב סעודית.

כאן בשכונה, בארצנו שלנו,
במי האפסיים שבמעלה אדומים,
זה אמנון יצחק, שאת חרפתו כבר ידענו,
והשנאה והבלע הם חבריו הישנים.

"ונטילטור הפעיל הקב"ה להם שמה"
הסביר ברהיטות עדינה ושנונה,
והמשיך ודיבר על הסופה הנחמדת
בטון מבודח ובעליצות מרנינה.
'אלוהים העניש את הכופר האדיר,
שעוצמתו הרבה היא עלבון לדתנו.'
כך חשב בחיוך נעלב ומריר
וחזר להרהר בעילוי נשמתנו.

שנאה תהומית כשנאתו של קבצן
למחווֹת נדיבות ברחובות שסביב.
כשנאה המפעמת בנער מרדן
למחווַת סלחנות מידיו של אביו.

שנאתם היא זהה, ומקורה הוא אחד,
גדולתה המפוארת של אומה של נוצרים.
כי אלוהים הבטיח להם ובלבד,
גדולה ותפארת וכוחות אדירים.
שנאתם מפעמת בחזה וספרים.
שנאתם היא עזה ובלתי מתפשרת.
זו שנאת האדם ושנאת הגויים,
ושנאת הקדמה בהתבודדות מכותרת.

הסערה שככה והשטפונות מתנקזים
ואמריקאים גאים מתחילים לעבוד. 
ואזרחי ישראל, כמו כל העמים,
מצדיעים לכבודם באהבה וכבוד.

הכלבים עוד נובחים והשיירה לה עוברת.
וכלל לא משנַה עוצמת הנביחות.
נמשל השיירה היא אחווה משותפת,
והכלבים הנובחים הם רבנים או מוּלוֹת.
שנאתם הקטנה, דחוייה ומפוחדת,
מכתימה את כבודנו ומבזה את הדם,
אך שנאתם לא תוכל לאומה מאוחדת
שמוקיעה בכל קול את שנאת האדם.

זו שנאה ותיקה, כבר נפגשנו רבות,
היא צדה המכוער של יהדות הגולה.
זהו צד שהוזנח בעמל הדורות,
וזו העת לעוקרו בנחישות פעילה. 

סך חלקיו

בין כותרות מתרפקות על התחלה משותפת
אי שם במרתפי הליכוד,
לאזהרות נרעשות ממפלגה מסוכנת
המתהדרת בתואר 'אחדות',
עוד לא יבש הדיו על הסכם איחודים
שנוסח רק לפני דקותיים,
ואין כבר מה להוסיף להררי המילים
ששפכו פרשנים על השניים.


במדינה המורגלת בבריתות מבוזות
שאין בן לא כבוד, לא תבונה,
הצליחה לבלוט לה הפארסה הזאת
המתהדרת בטובת המדינה.
עוד לא הספקנו לכתוב על האיחוד המשולש
ועל שובו של גנב שלמונים,
והנה הודיע הליכוד המותש
על איחוד עם הכושלים בַּשרים.


עם שר החוץ הזועף שהבעיר מדורות
כל אימת שניתן לו מרקע
ושר תשתיות ששירת את ההון
נאמן כֵּמו עבד נרצע.
ועם שר תיירות, כמו תייר בעצמו,
שלבש משקפיים שחורים,
כדי להסתיר מפקידיו שאת ערב אתמול
הוא בילה במסיבת שיכורים.


זו התגבורת שביקש לקבל הליכוד.
אכן הרכב אנושי מנצח.
ונדמה שתשלום עבור כבודו האבוד
יאפשר את סיעתו לנפח.
אך ארבעים ושניים חברי כנסת יוצאים,
שעומדים שוב לבחירות הציבור -
איזו בשורה בפיהם הם נושאים?
איזה מסר מאוחד וברור?


בלי מסר אחד ובלי מנהיג מאחד,
מין ספינה גדולה של סיעות,
הם מתקדמים בבטחון עצמי מהדהד
ומציגים מרכולתם לבחירות.
          כבר אין מה להוסיף לרסיסי המילים
          שפיזרו פרשנים כרימון.
          אם כך רק נוסיף כאן עוד שני משפטים:
          זה הטוב שלכם?
          Bring it on!

אנשי ציבור

טור זה מתכתב עם דברים דומים שנכתבו כאן בעבר בטור בן אליעזר שוכב בבית החולים שפורסם ב-18.3.2011.

כשיצא העם לרחובות אשתקד
לדרוש ולמחות ולצעוק,
כבר היה אז ציבור אנשים ששקד
על תכנית של רוע וצחוק.
אנשים שהונו את העם האומלל,
שהונהג במרמה ומרמור.
כי מסתבר שלא היו אנשים כלל וכלל
מסתבר שהיו הם אנשי הציבור.

כשאב מנומס ויקיר המדינה
תבע את בנו מצינוק,
והארץ נתנה לו כתף ודמעה
ביום מיוחד ומתוק,
הרי הובלנו בכחש ונמכרנו בחסר.
האמת הוסתרה מאיתנו.
כי לא אב מסור העביר המסר,
הוא לא היה כלל אדם משלנו.

כי כל אותן הדמויות שלבשו פני אנשים,
הנה נאלצו להסיר מסיכות.
והנה נחשפו בבגדים חדשים,
והתברר שגם הם מעמדים לבחירות.
כי בעולמנו שלנו, הציני - הרע,
נדמה שמתחנו מזמן קו ברור,
שמפריד הפרדה נחרצה ובצורה,
בין אדם אמיתי לבין איש ציבור.



למודי אכזבות ושבעים משקרים,
מזמן כבר הקשחנו ליבנו.
ולכוכבי רשימות, חדשות לבקרים,
לא נואיל להשאיל את אוזננו.
אך אם לבנו אטום ואוזננו סתומה
הרי גם ידינו הותרנו קשורות -
כי כל מועמד שעולה לבמה,
נפסל ברגע שרץ בבחירות.

עולמנו שלנו הוא ציני. הוא רע.
והוא רע, במקצת, בגללנו.
כי כשיצרנו את זו ההפרדה הברורה
ויתרנו על עיקר תקוותנו.
מאה עשרים חברים יושבים במשכן,
מי הגון, מי חרוץ, מי נבון.
גם אנשים ראויים המיתמרים משכמם
הפועלים באמונה וחזון.

שליחי הציבור הם ביקשו להיות.
ואנחנו - ציבור הזקוק לשליחים.
וזה מנהגנו לסקול נציגי מפלגות
שהותירנו, עד הנה, קרחים.
מנהגנו לחשוד בשתילים ופקעות,
שהותיר את הגן בלי פרחים.

שיר ולהבה

החצוצרה שוב קוראת, התופים רועמים,
הדגלים נמשכים ממחסן.
היוטות נטוות והשלטים נפרשים,
האותיות נמתחות במקומן.
והגייסות מתפקדים, לקראת יום הבחירות,
הם קמים ומזדקפים לקריאה.
מסתדרים בטורים, בפאתי קלפיות,
לשלשל את קולם לספירה.

הבחירות שוב באופק, והמילים נמרצות,
והבטחות מוּצאוֹת ממחסן.
הן הבטחות יד שנייה, משומשות ומרוטות,
והן חוזרות להשמיע קולן.

שר חוץ לא יוצלח שוב יצֵא לרחובות,
וישָמַע כמבשר מהפך.
ושר פנים שכלא ילדים וילדות
ישמע שוב רחום וגם רך.

שר האוצר, חבול ומרוט,
יחלום הצלחות בקול רם.
ושרת התרבות, בקול נלהב ולהוט,
תלהג על מולדת ועם.
שר ביטחון שוב יסביר בפרוטרוט
על מנהיג שנחשב מנותק,
והשר מרידור יתרץ בזוטות
מצב מדיני משותק.

זהו יום הבוחר, המרעיד באימה,
שרים היושבים בכיסאם-
וכך הם יוצאים לפטפט לאומה
על תרומתם למולדת ועם.
ועַם וּמולדת, שבעי פטפוטים,
שבעי תקוות שכזבו,
הם מסיטים מבטם ואינם מקשיבים,
הם שבעי כוכבים שכַּבו.

הם שבעי כוכבים ושבעי אכזבות.
אך ניבט להם אופק בהיר.
כי נדמה שהפעם, שהפעם הזאת,
יש שינוי שנישא באוויר.
הייאוש השקט, חסר התקווה,
שהתרגלנו לשייך לבחירות,
מתחלף לאיטו בשיר ולְהָבַה,
שעתידים לחשמל כיכרות.

כי בפעם הזו, לראשונה זה דורות,
עומדים זה מול זו בזירה,
שני חזונות נפרדים ותפישות נבדלות,
כערכים העומדים לבחירה.
כי בפעם הזו, צעירים נחושים,
שיצאו לזעוק זעמם,
נושאים עיניהם, וברבבות של פתקים,
הם מתעקשים להשמיע קולם.

הם ילדי הירח, הם דור הנרות,
הם הבטחה שהבטחנו מזמן.
והנה הם באו, חגורי אמונה ותקוות,
להשיב טענות למקומן.
הם עומדים ברחובות, הם יושבים מול מרקע,
הם לוטשים עיניים לכנסת.
נושאים מקלדות וחמושים בזעקה,
ובנחישות שאינה מתנצלת.

הייאוש השקט, חסר התקווה,
שנדמה גמור ומנוי,
מתחלף לאיטו בשיר ולהבה,
ובתביעה נחושה לשינוי.
מאה ימים נותרו עד בחירות,
מאה ימים קצרצרים.
ואומה שתבעה עתידה ברחובות
נדרשת לדין ודברים.

          אומה שתבעה עתידה ברחובות
          והנה - העתיד כבר הקדים.