עריצי העולם, התאחֵדוּ

בריאד הורגש רעד, בטהרן חלחלה,

בקראקס קדרו השמים.

גם השרים בדמשק התעוררו בבהלה,

לידיעה שאומתה בינתיים –

קולונל קדאפי הומת ביריות,

כמו כלב, בתעלה של ביוב.

וארבעה עשורים של עריצות וזוועות,

הסתיימו במוות מכמיר ועלוב.

בהוואנה צפו במקלטי טלוויזיה

בהשלמה מהולה בייאוש

ובביג'ינג עוד היללו הגישה שהכזיבה

בעיוורון תקיף ונחוש.

בפיונגיאנג מעטים רק שמעו על הרצח

שהיה כהד לסיוטיהם הישנים

ובמוסקבה חייכו בזחיחות ובלי מתח

בחיוכם של עריצים עוללים.

בדוֹחָה עצר התליין מלאכתו,

וניגב זיעה מתוחה מעיניו.

האם בקרוב הם ייקחו גם אותו

למשפט מול המון משולהב?

באשגאבט ובמינסק נשאו עיניהם לשמים

עשרות שרים ושופטים מושחתים

ותהו אם כדאי כבר להבריח לשוויץ

את הכספים שהם גונבים זה שנים.

כך במעט ארמונות מסביב לעולם,

נכססות שוב היום ציפורניים.

שוב התעורר הסיוט שמחריד כל רודן,

ומחריד את שריו שבעתיים.

עריצי כל העולם, התאחֵדוּ מיד

מול הקולות שהבוקר לא נשמעים רק בלוב.

כך לא נאלץ, אם תעמדו שלובי יד,

לצוד אחריכם בנפרד בכל תעלה של ביוב.

זכותם הטבעית והמולדת

לפני כשנה סערה הארץ כשהוריהן של תלמידות בית הספר בית יעקב בעמנואל בחרו להכלא ורק שלא לציית להחלטת בג"ץ לסיים את האפלייה העדתית בבית ספרם. כעת, משאנו שומעים שפרשה זו מרימה שוב את ראשה, מן הראוי לומר שוב את הדברים שנכתבו אז, אך טרם פורסמו.

במאה שערים רבה התרועה,

ובעמנואל סוערות הרוחות.

הגברים מובלים שם לכלא,

הנשים מסתתרות בשוחות.

אך רוחם לא נשברת, ורוחם לא לאה

אין חולשה בעיניים נשקפת.

בכניסה אל הכלא הם ילחשו בגאווה,

'נקריב חרותינו למען הצדק'.

וכך יצעדו מלאי אמונה,

בגב זקוף אל שערי הצינוק.

מלאים בצדקת דרכם הקדושה,

במאבק מול רודנותו של החוק.

כאילו לשם כך קמה המולדת

ולשם כך לחמנו על זכויות -

על זכותם הטבעית והמוּ לדת,

לגרום לילדות קטנות לבכות.

ובירושלים נואמים על אומץ רוחם,

והעיתונות תופרת כתרים,

על היהודים האמיצים שבשם תורתם,

אל הכלא, בגאון, הם הולכים.

על זכותם לבחירה, ומאבקם על חינוך,

על עתיד ילדיהם הרכים.

ורק מעטים, נדמה כי זוכרים,

על מה כאן, באמת, מדברים.

כאילו לשם כך קמה המולדת

ולשם כך לחמנו על זכויות -

על זכותם הטבעית והמוּ לדת,

לגרום לילדות קטנות לבכות.

על ילדות קטנות, שנולדו, בלי אשמה,

להורים הלא נכונים.

שעסקנים חרדים, ורבנים בני תמותה,

החרימו מבלי להחרים.

על כיתות נפרדות וחצרות משחקים

שמפרידות בין עדה לעדה.

על ילדות קטנות שבוהות בשערים,

שערים שלהן, אין בָּם כניסה.

על צבע עורם, או המבטא בפיהם,

שמבדילים את הוריהם מן הכלל

ועל רבנים נכבדים, שלא נכמרו רחמיהם

אל ילדות שהוחרמו מקהל.

כאילו לשם כך קמה המולדת

ולשם כך לחמנו על זכויות -

על זכותם הטבעית והמוּ לדת,

לגרום לילדות קטנות לבכות.

לא מעזים

"בשבוע הבא," פסק השופט החיוור,

"נפגש שוב בשבוע הבא."

והנשיא המורשע יחייך חיש מהר

ויחזור אל ביתו כפי שבא.

כפי שבא – בחליפה אפורה מהודרת,

מלווה בעשרות ידידים.

ולא בָּחולצה הכתומה של בית כלא

אזוק ובין שני סוהרים.

זה האיש שנפסק כי אנס ותקף

שנמצא אשם בריבוי סעיפים

שאת סמלי המדינה חילל וביזה

והורשע בפשעים אלימים.

זה האיש שעמד מול אותו בית משפט

והאזין לשופטים מפרטים

איך שיקר, איך כפה, איך אנס לא אחת

וכבר אז ידע – שהם לא מעזים.

שהם לא מעזים להוציא החלטתם אל הפועל

ולשלוח נשיא אל כלאו

ומשעה שהחליטו ינסו רק לברוח

בהילוך מגומגם ונבוך.

אז יואיל בית הדין ויחליט החלטה.

שיחליט כל החלטה שיבחר.

אך מיום שהחליט – שיעז לאוכפה.

לא שבוע הבא. לא מחר.

מה הטעם בפסק דין נוקב ורהוט

ובגזר דין תקיף ונוקשה,

אם איננו מואיל, באותה נחישות,

לבצעו הלכה למעשה?

מוטב שיבין, אותו שופט מגומגמם –

שבהיסוסו הוא מְבַזה עם שלם.

ומוטב שיחליט, ויפסוק בקול רם,

אם חף הנשיא – או אשם.

ואם אכן הוא אשם והיו דברים מעולם,

אז ייכלא בכלאו – וִיְשַלם.

יום הזיכרון

הלילה לא נשכב לישון.

ואם נשכב, לא נישן.

ואם נישן, לא נחלום.

ואם נחלום – אוי לנו,

אילו חלומות נחלום.

הלילה יחלפו במוחנו

רק מראות היום שחלף

מראות פיצוצים

ושריפות

מראות חברים שאינם עוד איתנו

הלילה יחלפו מול עינינו המבקשות למות

פניהם של כל אלה שבקשתם זו

נתמלאה.

הלילה יהדהדו באוזנינו

בקשותיהם האחרות,

הצנועות יותר,

נלחשות בקול ניחר מגרונות

יבשים

הלילה,

אם רק נישן,

נחייה מחדש את אותם רגעים נוראיים,

בוהקים,

של אבידה.

הלילה לא נשכב לישון.

לא נעז.

יום הזיכרון, 2005

נס המלך

בעבר הקדום, עת צבאות ותפארת
היו שלובים זה בזו כשהתייצבו זה מול זה,
ידעו מפקדים כי אם תפסו את הדגל
היו נסוגים אויביהם גם אם התקדמו בשדה.

מחלקות מובחרות שמרו נס המלך,
ומסירתו לאויב הכריזה תבוסה.
וחיילים אמיצים היו מתפזרים מוכי הלם
גם אם כבר הוכו אויביהם ועמדו לקראת מנוסה.


כשפרצו לוחמי הס.י.ל. אל הווילה
והכו את בן לאדן בירייה בראשו,
לנשמות ציניקניות הפעולה כבר הכינה
מה לומר עם בוקר בלחישות יהירות.

לא הוכה האויב, לא הונס אל האופק.
נחתים לא פשטו על בסיסי אימוניו.
לא הוחרם רכושו ונקרע מן הדופן
ובלשים חריפים לא הקפיאו כספיו.


אך כל זאת כבר קרה לא אחת ולא שתיים
בעשר שנים של עימות מאומץ
והאויב כבר הוכה על אפה ואפיים
במבצעים נועזים ובכח נחרץ.

הפלישה הלילית לא נטלה מכוחם,
והאויב לא הוחלש בעמדותיו על הנשק.
אבל כשלוחמי הס.י.ל. עלו חזרה למסוקם,
הם נטלו עימם את דגלו של המלך.


צבאות של תפארת שייכים לתקופות אחרות.
זה שנים שהקרב הוא רק בוץ ואימה.
ואובדנו של הדגל אולי לא מכריע קרבות,
שמוכרעים רק ביזע, בדם וּבְדִמעה.
אך אם אובדנו של הדגל לא מכריע קרבות
הוא עוד חובט במורל ומַכֵּה אמונה.

כי חיילים בשדה ומחבלים במחבוא
נושאים עיניהם אל המלך עדיין.
ואובדנו של הדגל לא מכריע קרבות
אך לעיתים מכתו כואָבַה שבעתיים.
ואל-קאעידא נושא היום עיניו אל דגלו
שכָּך נפל לאויב, והושלך אל המים.

שנות דור

שרים מוטסים לסעודות של פאר,

מפזזים בלי החבא או בושה

מחאה ציבורית הפכה הד רפה

והביקורת – לְצביעות מעושה.

נשות השרים הפכו יועצות,

למקדמות עסקים בשכר,

ילדיהם מועסקים במשרות מומצאות

והשרץ כאילו הוכשר.

כאילו ששוחד, אם רק לא ייקרא,

גם לא יהיה ולא ידובר.

כאילו טומטמנו ושוב לא נראה,

איך עולצים שיכורים בכיכר.

עוד כשלון ועוד פארסה, עוד הֶתרֵס או חוצפה,

גדלו להיות לחם חוקנו

וממשלות ראויות הן זכרון העבר,

שהתרחק זה שנות דור מעלינו.

ממשלה ראויה, הרואה כשליחות,

את קידום ענייני האזרח,

ובצניעות ציבורית מגלה אחריות,

מזה שנות דור היא מחזה שנשכח.

אך כשנמלמל על עושקינו ועל חבורת אפסים

את זאת חשוב שנזכור–

שאלו הנורמות רק בנות עשר שנים

והרי לא קצו עדיין שנות דור

הפוליטאה הזאת, המוקפת אויבים,

מתקדמת בקצב מהיר.

ומהפך אחרון, רק בן עשר שנים,

הוא זכרון מרוחק ומריר.

אך מוטב שנזכור ממשלות אחרות

שעוד בימינו כיהנו בבירה

תקופות בָּן כבוד עוד נשזר בשמות

של שרים או ראשי ממשלה.

כן, אלו הנורמות רק בנות עשר שנים

ואם רק נתרכז עוד נזכור

ממשלות ראויות שכיהנו בָּן שרים

שלא נרתעו מן האור

נזכור שר שביטל את המשרד בו כיהן

כי הרגיש שכבר אין בו הועיל

נזכר באחר שלא פחד להתפטר

כשלא התקבלה העמדה שהוביל

נזכר בשר משפטים מחופש

עם זקן מודבק לפניו,

שיצא לצפות בבתי המשפט

ולהוציא את קצפו מעליו.

כל זה לא קרה בארץ אחרת

לא קרה לאנשים אחרים.

כל אותן דוגמאות למופת ותפארת

הם שלנו מלפני עשר שנים

עוד נזכור איך זעמנו, בזעם נחרץ,

על ממשלות מימין ומשמאל

ואיך הספיק זה הזעם, הפעיל ונמרץ,

כדי להפעיל ראשי ממשלות.

האפרנו מעט. הוספנו קמטים.

אך הזכרון עוד חי בתוכנו

איך בחודש הזה, לפני עשר שנים,

הממשלה עוד עבדה בשבילנו.

כששרים מרצים את עונשם בצינוק

ונשיאים מחכים לדינם

אנחנו יודעים בבהירות ובידע עמוק

שאין זו דרכו של עולם.

כל ילד יאמר שנמכרנו בֶּחֵסר.

שאנו ראויים לשיח פוליטי אחר.

אך חשוב שנאמץ מזכרוננו עוד מסר –

והוא שאנחנו גם מסוגלים ליותר.

דמעות תנין

"נשיא סוריה ניחם מנהיגי העיר דרעא בעקבות מות המפגינים"

כשהלילה ירד והתפזרו מפגינים
והגיע הזמן לקבור הגופות
הגיע הזמן גם לשיחות ניחומים

שבסוריה של אסד הפכו לתכופות.

ואזניים כבדות שלא רוצות כבר לשמוע

האזינו בִכאב למילות אהדה

שהִללוּׁבחום ובאהבה ובנועם

אנשים צעירים שנפלו בגבורה.

"ברודנות אפלה הם חלמו על חירות

ובזעם נואש הם יצאו והפגינו

וניצבו מול שוטרים שבחרו בָּם למות

כדוגמא לעמם כן יראו ויבינו:

"שבסוריה של אסד אין מקום לחולמים

ואם כבר לחלום - אז להקיץ ולשכוח

כי מול האזרח שיזקוף ראשו להפגין

יתייצב המשטר ויילחם בכל כח.

"לוחמים של חירות הם היו במותם,

וחייהם הם נתנו למען מולדת ואל.

ויום יבוא ולזכרם כל העם

יצהל ויבכה ויקדיש שיר הלל

"אתכם באבלכם המצמית, הכבד

שמכה את העין כמו עשרות סנוורים"

ובכל אלו עוד היו דברים של אמת,

אם הדובר, במקרה, לא היה ראש הרוצחים.

האזניים כבדות, ולא רוצות כבר לשמוע.

ומחר בא עוד יום, וגם עוד הפגנה.

והשיחה מסתיימת, בלי נחמה או מרגוע

רק זעם אצור, שממתין לפקודה.

רק זעם אצור שבהנתן אות לנוע,

עוד יתפרץ בתזזית מצופָה בפלדה.