הד הצרחות

עם פרשת האב המטלטל שתפסה את הכותרות ושבתה את תשומת לבנו, הטור השבוע הוא מטריד וקשה לקריאה. לא יכולתי שלא לכתוב אותו, אבל אינני יכול להמליץ לקרוא בו.

עדכון: עקב פניות מקוראים השיר הוסר מדף הפייסבוק של מבעד לאובך. ההצצה הזו לעולם הפנימי של רוצח - גם אם לעולמו הפנימי של רוצח דמיוני - הייתה קשה לי למחשבה וכתיבה, ואין ספק שהיא קשה גם לקריאה. בינתיים הוא יהיה זמין כאן לעיונם של קוראים עקשנים.




ילדי מביט בי   מעריסתו הקטנה
ומבט מאשים הוא נועץ בי.
הוא עוד לא מדבר, בשנתו הראשונה,
אך טינתו העזה תחכה לי.
אני רואה בעיניו   המשקפות את עיניי,
את הבוז והלעג הדק,
וידיו הקטנות   מציגות את חיי
כבדיחה לחיוך מתקתק.
"אתה כבר לא ילד. כבר אבא - כבר איש"
הוא צוחק כאילו סיפר לי בדיחה,
"אך כל חייך הם כקורי עכביש,
לעומת מה שהוריך היו, כשהיו בגילך".

אני מתרחק מהמיטה הקטנה ונסוג,
מנסה להעלם בפינה,
אבל המרחק הזעיר   לא עוצר כעסו,
והוא משמיע עוד קול רטינה.
אני רץ וצועק  כדי להשתיק ביקורתו,
אך הוא פורץ בבכי חזק.
ובין צרחותיו   גם מילים מתגבשות
לכתב אישום אכזרי ומוצק.


אני יוצא מהבית,  טורק דלת כבדה,
וצרחותיו המרושעות הושתקו
והשמש זורחת,   והרוח קלה,
ופרחים עדינים לבלבו.
והאוויר הנקי    ממלא ריאותיי
והריחות ממלאים את ליבי,
אך הד הצרחות   שמהדהד באוזניי
לא נותן מנוחה לנפשי.

אני מסתובב ברחובות, כדי לשטוף את עיניי,
ולהשתיק את הקול בראשי,
אך בשלוליות ושמשות, אני רואה את פניו,
הנועצות בי מבט מאשים.
אני מחיש צעדיי, אני נושך לשוני,
אני מדבר אל עצמי בקול רם.
אך אינני משתיק את הקול באוזני
שנדמה כי לא יידום לעולם.
אני רץ ובוכה, נדמה שרצתי שעות,
הלילה החשיך כבר סביבי.
לא התכוונתי לחזור, אך מבין הדמעות,
אני רואה שוב את דלת ביתי.

אני נכנס שוב לבית,   כפושע נידון,
בצעדים מפוחדים ושקטים.
וחדרים חשוכים, בקול שָקט וברור,
מקדלמים סעיפי אשמתי.

וילד ישן, בין נשימה לנשימה,
לועג לי בקול צח ובהיר.
והתקרבתי בשקט - כי אימו ישנה -
ואני מרוצץ את ראשו אל הקיר.


והיום עוד יזרח,   ואישתי הגאה, 
עוד תשטוף את הדם מידיי. 
ואני מתקפל לי מאושֶר,   מתיישב בפינה,
וישן עם חיוך על פניי. 

השבוע עלה לכותרות כתב האישום בפרשה שזכתה לכינוי המצמרר פרשת 'האב המטלטל', בו הואשם אדם בתקיפת שני ילדיו בני הארבעה חודשים, וגרימת מותו של אחד מהם. שמענו בשנים האחרונות על כמה מקרים של הורים שרצחו את ילדיהם בלהט הרגע או בכוונת תחילה, אך אלו ידעו שביצעו רצח והתנהגו בהתאם - הם ניסו להסתיר את הגופות ולשבש את הראיות. מה מוביל אדם לתקוף באלימות כמעט אגבית את הילדיו התינוקות, ואז להבהיל אותם לקבלת עזרה?

מבלי להכיר את פרטי המקרה לא יהיה זה הוגן אפילו להניח שהאיש אכן אשם, ולא נוכל להתיימק להציץ לעולמו הפנימי של אב זה. אך כשדימוי המאורעות רודף את הדמיון ומורט את העצסים, קשה שלא לנסות ולנחש מה מרגיש אדם ברגעים כאלו. 

ישראלים חדשים

נפתלי בנט, יושב הראש הטרי של המפד"ל, פרסם לאחרונה את 'תכנית ההרגעה' שעיקרה סיפוח השטחים לישראל תוך יצירת אוטונומיה בערים הפלסטינאיות, שיקושרו ביניהן בנתיבים תחבורתיים עצמאיים - שהרי "גם הערבים .. לא אוהבים לעמוד בפקקים ארוכים". 

תחת שמיים קודרים ושמש חורפית
בקול תרועה רהוטה, חגיגית,
בלי להציע חידוש, או בשורה, או תכלית,
הופרחה לאוויר עוד תוכנית "מדינית".
זו תכנית לסיפוח שטחים וגבעות.
וגם שלושה מיליון אנשים. מה לעשות.

בכסות מתונה ונימה עניינית,
נפתלי בנט, בתבונה ערמומית,
פורש תוכנית, איומה, קיצונית,
לנגוס בכל הר וכל עיר ערבית.
ותושבי הערים? מה בהם ייעשה?
הפנטזיה של בנט לא דואגת לזה.

גם נתניהו גילה תכניתו ברבים:
את מזרח ירושלים להקיף בבתים,
להלבין ישראל מול פני העמים,
ולחבר את ירושלים למעלה אדומים.
מי שמקיף את ירושלים בבית ובית,
מספח יותר מגבעה ועץ זית.



כי זו אמת נוראה, והיא מכה בפנים,
שביהודה ושומרון גרים ערבים.
והמצרף לישראל גבעות והרים,
מצרף גם כמה ישראלים חדשים.
 ונתניהו ובנט, בחובבנות רשלנית,
מוותרים על היות ישראל מדינה יהודית.

לא נעים להגיד

מכתב פתוח לקברניטי האופוזיציה

בשיתוק מדיני, בלי חזון או נווט,
כספינה בלי קברניט על גלים,
עם שר חוץ זועף המניס במבט
אהדתם של בני ברית ותיקים,
כל סגן שר משחרר הצהרה או משפט
ומשפיל ישראל בין עמים.
ומכשלון מדיני או מבוכה דיפלומטית,
למהלך צבאי מגושם.
בכל יום שעובר עוד מכה טראומתית
למעמד ישראל בעולם.

ומכשלון מדיני למבוכה כלכלית,
עם שר אוצר לא יוצלח ושביר,
ומדיניות ממשלתית נחושה, עקשנית,
להעדיף אוליגרך על שכיר.

כך קרנות הפנסיה הוכו, חבולות,
ונשחקות מרבעון לרבעון,
בידיי אוליגרכים  כושלים המתכחשים לחובות
ושתיקת בני בריתם בשלטון.

קבלני העובדים מתרבים כאן לרוב,
והעושק הוא לחם חוקם,
ומעמד שלם שזה בא מקרוב
והופקר לשועי העולם.
והעם שזעק כאבו ברחוב
הוחזר בלי תשובה מדלתם.

מִדוחות מבקר שגנזה ממשלה
פן ישמעו בקול רם וברור,
עד מפלגה חזירית העושה כבשלה
בנכסי מדינה וציבור.
והמון זועם שהתעורר לפעולה
וזעק זעקה לשחרור.

מול כל אלו נִשְקנוּ הוא אחד וברור,
והוא חד, ונוקב, ובוער.
כי בְּאופק פחדיו של כל איש ציבור
ממתין לו פסק דין הבוחר.
ומול מָעַל וכשל בולט וכָּעוּר,
אין מקום לכל פסק דין אחר.
כך יום הבחירות התקרב לו ובא,
וקרבה השעה לה המתנתם.
השעה להרים בכיכר צעקה,
ולזעוק, 'מושחתים, כי נמאסתם!'.
זוהי שעת התגמול בקריאה מוצקה,
זוהי שעת התגמול שהבטחתם.

כך קַרבה השעה וגדול האתגר
למהפך מדיני מיוחל.
ונקבע תאריך, מוקדם ממאוחר,
ונקבע יום בחירות מיוחד.
ויריביכם נערכו במערך מאולתר,
כי השניים טובים מאחד.

כך גדל האתגר ונדרשתם כעת,
לעמוד מול פני שתי מפלגות.
אך אם היעד צמח ומעט התרחק,
התחזקו בכם גם הרוחות.
כי על האיחוד לייתר כל פילוג וספק,
כי נושא הוא חזון בלהות.

      ואז -



ואז, חיש מהר, לתקשורת יצאה,
שרת חוץ ידועה בדימוס,
והודיעה - גם היא כאן תטה את כתפה,
למאבק מאוחד לבחירות.
מאוחד, זאת אומרת, אם רק בני בריתה,
יעמידו אותה שם בראש.
ואליה הצרף המנהיג הטרי,
המטיף בכל קול לשינוי.
והודיע גם הוא שהאיחוד אפשרי,
אם יתנו לו את מוט ההיגוי.

ומנהיגת המחאה שבאומץ ועוז,
הציגה חלופה רהוטה,
שוב לא יכלה לא ללעוג וללעוז,
והלבינה את פני עמיתה.

מי פרש, מי לעג, מי החליף מפלגה,
לכולם נימוקים נכבדים.
אך מנאום משולהב להודעה מפתיעה,
הלכו ופחתו ההדים.
ורוח הקרב, שבעוז פיעמה,
הייתה לרוח רעה ואדים.

נהוג לומר וגם לכתוב בעיתון,
בשנינה שהייתה למשילה,
שאופוזיציה לא מנצחת בחירות -
מפסידה בהן ממשלה.
אך כשעומדת מולכם ממשלה שכזו,
התבוסה שלכם היא, כולה.

כי האמת השבוע הפכה לברורה,
ואולי לא נעים להגיד -
אך בין ארס, לפלג, לטינה מכריעה,
פשוט מגיע לכם להפסיד.

שמאל קיצוני

עם בחירתה של רשימת מפלגת העבודה לכנסת ה-19, יצאה דוברת הליכוד בהודעה כמעט פבלוביאנית לעיתונות: "הרשימה השמאלנית, הקיצונית של מפלגת העבודה משקפת את היושבת ראש יחימוביץ' שהצביע לחד"ש. זו רשימת שמאל קיצוני שתמכה בהתלהבות בהתנתקות, שהעלתה את החמאס בעזה ועכשיו עלולה להביא את עזה לתוך ירושלים ולמבואות פתח תקווה." (הטעויות במקור. תודה לטל שניידר על הטקסט)

כבל והרצוג. גם פואד. בר לב. 

עלו - מתרגשים - לבמה. 

מי ותיק, מי חדש, מי אוכל את הלב, 

מי דומע מול פני האומה.

ומול מסכי חדשות במצודת זאב,

מגיבים כרגיל, בעצבנות ואימה.

וכמו זמר שלמד רק את אחד התווים

ומנגן רק אותו, שוב ושוב,

שלח הליכוד סוללה של דוברים,

להקריא מן הדף הכתוב:

'הרשימה הנבחרת היא שמאל קיצוני,'

דקלמה דוברות הליכוד,

'ויחימוביץ' עצמה היא שמאל בוגדני,

שתביא לנו עוד התנתקות'.

'עזה. חמאס. נסיגה וטילים.

מנהיגות שמאלנית. אדומה.'

והמשיכה היא כך ברשימה של מילים,

המשדרות, כך נראה לה, עוצמה.

כמו זמר שלמד רק את אחד התווים,

ופוצח כל יום בקונצרט.

ואנחנו, בלי חשק, קהל הצופים,

מכירים את השיר בעל פה. 

כי אם פואד, אם רבין, אם אריק שרון,

נחשבים שם לשמאל קיצוני,

אז לא נותר עוד הרבה להגיד בנדון,

רק לחייך בחיוך עוקצני.

ובחיוך עוקצני נביט בדוברים,

המשדרים מצוקה עצבנית,

ונזכיר בחיוך רק כמה דברים,

בעקיצה נמוכה, עדכנית.

אם ניהלתם עם עזה שיחה מדינית,

ועם חמאס סוכמו הבנות,

ומדינת פלסטין כבר הוכרה חגיגית,

מה עוד נשאר לשמאל קיצוני לעשות?

נאמר כמה דברים בפרוזה, ונשאיל כמה שורות של שירה

סוף השבוע האחרון היה עמוס באירועים.
מפאת חוסר הזמן לא פורסם השבוע טור של מבעד לאובך, ועם קוראיו הקבועים של הטור הסליחה. 
במקום זאת, נאמר כמה דברים בפרוזה, ונשאיל כמה שורות של שירה, על אירועי השבוע האחרון:
מבצע 'עמוד עשן' עשוי להיות טעות טקטית, אבל הוא אינו עוולה מוסרית. יתכן והוא נפתח בתחבולה, יתכן שהמערכה האחרונה נפתחה ביוזמתנו. אך זו מערכה נוספת במלחמה ארוכה, ואם הייתה סיבה להאמין שהמתקפה הזו תע

צור את שגרת ההתלקחויות בגבול, הרי שהיא הייתה מהמוצדקות שבמערכות ישראל*. נדמה לעיתים שכל מי שמגנה את ההתקפה האחרונה כפשע - לא כמעשה לא חכם, אלא כמעשה נפשע - התרגל להתנגד לכל פעולה צבאית ישראלית, והוא מדבר רק מתוך אותו ההרגל.

ולחיילי המילואים שנאספים בשעות אלו בבסיסי האימונים ונערכים לפלישה שייתכן שתהייה וייתכן ולא תהייה - על כתיפכם מוטלת המשימה הכבדה ביותר. עליכם להביא את הישראליות למלחמה הזו, ולהלחם בצורה שבה ישראלים נלחמים. לא כמו שמכים חמושי החמאס, לא כמו שמשתלחים החיילים הסורים בחומס ובחולה, אלא כפי שנלחמים חיילים ישראלים - בלי לתת לאבק הקרב לעוור את ראשם ולבם. חשוב לזכור שדווקא כשהקפדנו על הגישה הזו, זכינו בנצחונותינו המפוארים ביותר.

המשימה שעומדת מול חיילי המילואים, ובעיקר בפני הקצונה הזוטרה והמפקדים בשטח, היא לנהל את המלחמה הזו כפי שכתב לפני שנים** משורר אחר על קרבות אחרים:

להלחם כ"ברק מול גדרות ומול תיל
כברק המבשר רעמים,
כברק המאיר את הליל,
באור אחוות לוחמים.
משורות מוצבים בבית-שאן,
עד הקו בין רכסי החרמון,
כתגמול יומיומי על פשען
של דמשק בגדד ועמון.
[...] מן האבן וקרב ברחוב,
לשדות מלחמה בין בתים,
[כ]חטיבה שיודעת ללחום
אך לנצור מול אישה וילדים" .

מביא דברים בשם אומרם:
* מיוחס לאריאל שרון, על מלחמת לבנון הראשונה. המשפט הסב לשרון נזק כבד בדעת הקהל, וכיכב בתעמולת הבחירות בשנת 2001.
**מתוך המנון חטיבת 188. המחבר אינו ידוע

הקונספציה

המאה העשרים בקושי חלפה
ומחליפתה עוד טרם התחילה,
כשיישובי הדרום טווחו לעייְפה,
ביעילות שבמהרה העפילה.
מיישובים שכנים התפשטה המאכלת
לעיירות ולערי הדרום,
ואיתה חיים של דריכות מתמשכת,
של קסאמים, וצבע אדום.

וראשי ממשלות ושרי בטחון,
מביטים בעיניים כלות,
ומסרבים להקשיב לקול הגיון,
וממשיכים במחול היאוולות.
כולם מסכימים ש"המצב לא נסבל",
במס שפתיים חיוור וקלוש.
אך מיהי הדמות שתעז לקרוא בהיכל
שהמלך עירום ותלוש?!

כבר תריסר של שנים שהנגב גועש,
והממשלה משתרכת בלי חשק.
מיליון ישראלים חיים תחת אש,
אך אנו מסרבים לשקול שביתת נשק.
כבר הפצצנו את עזה עד עיי חורבות.
גם חיילים רגלים כבר שלחנו.
אך נצחונות מכריעים שמצטלמים בתמונות
לא נשאו רגיעה לה פיללנו.


בשישים שנים של עימות מזויין,
מול בעת' או עריצים קומוניסטים,
באמת שראינו כל נבל או רודן,
גנרל או מנהיג טרוריסטים.
אך גם לפני ששלום עוד עלה על פִּיוֹת,
עת אויבנו עמדו חמושים,
ידענו לשבת מול שולחן האומות,
ולדון בהסכמים זמניים.

מסביב לגבולנו, במזרח התיכון,
חלאות ונבלים יש בשפע.
אסד יורה פגזים בַּהמון,
שישכלי הקיש כמו צפע.
המלך פארוק, "הגנב של קהיר",
בייש את זכר אביו,
וקולונל נאצר, אויב עז ומריר,
קרא לכיבוש תל אביב.

באמת שראינו כל נבל או רודן,
ויותר מכמה נחשים.
ואם מול אלו ניהלנו משא ומתן,
אז הַנִיְה הוא נופת צופים.
השלום עוד רחוק עם ממשלת חמאס.
ודוחים אותו שני הצדדים.
אך גם מבלי להכיר בשלטון שנתפס,
ניתן להסכים בכמה עניינים.

שביתת נשק דינה אינו כשלום.
אין בה הכרה או ויתור.
זו הסכמה הדדית שבינתיים, היום,
הקרב סובל דיחוי ואיחור.
כשהנגב מופצץ כבר תריסר של שנים,
ועזה בעיי חורבות,
הרשו נא לשני אויבים מושבעים
את הקרב הבא כאן לדחות.

כבר תריסר שנים שהנגב גועש
וראשי ממשלות ושרי בטחון
ממלמלים הצהרות על חיים תחת אש
אך מסרבים לוותר על תמונת ניצחון.
ובכן, מיהי הדמות שבלב לא חושש,
מלוא גרון וקבל עם ומשק,
תעז לעמוד מול אומה ולחדש,
ולטעון בלהט וחשק -
          שמיליון ישראלים החיים תחת אש,
          מצדיקים עבורה שביתת נשק?


זו אמירה ידועה ונטולה ממחלוקת
הנתמכת היטב בעובדות
שאפשר להוליך את הסוס אלי שוקת
אך לא ניתן לגרום לו לשתות.
ובכן, זה הסוס הזקן משווע למים.
משוועים לה כאן שני הסוסים.
אם תושיבו אותם סביב שולחן ליומיים,
תתפלאו עוד לראות עטים נשלפים.

טינה

השמים קדרו מעל הים הרחוק,
ובישרו סערות, ובישרו את עוֹזַן,
כשגשמי מבול, בהתקפה של אמוק,
דהרו על רוחות שאין לעוצרן.
דהרו על רוחות, ורכבו על גלים,
והכו את העיר, והכו את החוף.
אך גם הן לא יכלו לגאוות תושבים
שחשקו שיניהם והמתינו עד סוף.

ניו יורקים גאים, המתגאים בעוזם,
הצדיעו באומץ לחבריהם המתים.
ונמטלו מעדר ולבשו את אבלם,
ויצאו לשקם את הריסות המבנים.

הניו יורקים גאים. הם מתגאים בעוזם.
והשבוע הוכיחו קור רוח ועוז.
והעולם העגול הזדרז לברכם
עת הוכו בביתם אך סרבו לארוז.
העולם העגול, מבייג'ין עד פריז,
מסיביר הקפואה עד ליסבון השמשית.
וכדי לפגוש בלשון שתלעג או תלעיז,
נסיט מבטנו לערב סעודית.

שם, שטופים בשנאה ומפלפלים פילפולים,
יצאו כוהניו של נביא השלום,
ופסקו הלכה אכולת מרורים
ששמחה לאידם של הרוגי האסון.

'אלוהים העניש את הכופר האדיר,
שעוצמתו הרבה היא עלבון לדתנו.'
כך חשבו בחיוך נעלב ומריר
וחזרו להרהר בעינוי נשמתנו.
העולם העגול תמך ושיבח
מסיביר הקפואה עד ליסבון השמשית.
אך מי שחיפש לו קולות שביקשו לנגח,
לא נאלץ להרחיק עד ערב סעודית.

כאן בשכונה, בארצנו שלנו,
במי האפסיים שבמעלה אדומים,
זה אמנון יצחק, שאת חרפתו כבר ידענו,
והשנאה והבלע הם חבריו הישנים.

"ונטילטור הפעיל הקב"ה להם שמה"
הסביר ברהיטות עדינה ושנונה,
והמשיך ודיבר על הסופה הנחמדת
בטון מבודח ובעליצות מרנינה.
'אלוהים העניש את הכופר האדיר,
שעוצמתו הרבה היא עלבון לדתנו.'
כך חשב בחיוך נעלב ומריר
וחזר להרהר בעילוי נשמתנו.

שנאה תהומית כשנאתו של קבצן
למחווֹת נדיבות ברחובות שסביב.
כשנאה המפעמת בנער מרדן
למחווַת סלחנות מידיו של אביו.

שנאתם היא זהה, ומקורה הוא אחד,
גדולתה המפוארת של אומה של נוצרים.
כי אלוהים הבטיח להם ובלבד,
גדולה ותפארת וכוחות אדירים.
שנאתם מפעמת בחזה וספרים.
שנאתם היא עזה ובלתי מתפשרת.
זו שנאת האדם ושנאת הגויים,
ושנאת הקדמה בהתבודדות מכותרת.

הסערה שככה והשטפונות מתנקזים
ואמריקאים גאים מתחילים לעבוד. 
ואזרחי ישראל, כמו כל העמים,
מצדיעים לכבודם באהבה וכבוד.

הכלבים עוד נובחים והשיירה לה עוברת.
וכלל לא משנַה עוצמת הנביחות.
נמשל השיירה היא אחווה משותפת,
והכלבים הנובחים הם רבנים או מוּלוֹת.
שנאתם הקטנה, דחוייה ומפוחדת,
מכתימה את כבודנו ומבזה את הדם,
אך שנאתם לא תוכל לאומה מאוחדת
שמוקיעה בכל קול את שנאת האדם.

זו שנאה ותיקה, כבר נפגשנו רבות,
היא צדה המכוער של יהדות הגולה.
זהו צד שהוזנח בעמל הדורות,
וזו העת לעוקרו בנחישות פעילה.