המאה העשרים בקושי חלפה
ומחליפתה עוד טרם התחילה,
כשיישובי הדרום טווחו לעייְפה,
ביעילות שבמהרה העפילה.
מיישובים שכנים התפשטה המאכלת
לעיירות ולערי הדרום,
ואיתה חיים של דריכות מתמשכת,
של קסאמים, וצבע אדום.
וראשי ממשלות ושרי בטחון,
מביטים בעיניים כלות,
ומסרבים להקשיב לקול הגיון,
וממשיכים במחול היאוולות.
כולם מסכימים ש"המצב לא נסבל",
במס שפתיים חיוור וקלוש.
אך מיהי הדמות שתעז לקרוא בהיכל
שהמלך עירום ותלוש?!
כבר תריסר של שנים שהנגב גועש,
והממשלה משתרכת בלי חשק.
מיליון ישראלים חיים תחת אש,
אך אנו מסרבים לשקול שביתת נשק.
כבר הפצצנו את עזה עד עיי חורבות.
גם חיילים רגלים כבר שלחנו.
אך נצחונות מכריעים שמצטלמים בתמונות
לא נשאו רגיעה לה פיללנו.
בשישים שנים של עימות מזויין,
מול בעת' או עריצים קומוניסטים,
באמת שראינו כל נבל או רודן,
גנרל או מנהיג טרוריסטים.
אך גם לפני ששלום עוד עלה על פִּיוֹת,
עת אויבנו עמדו חמושים,
ידענו לשבת מול שולחן האומות,
ולדון בהסכמים זמניים.
מסביב לגבולנו, במזרח התיכון,
חלאות ונבלים יש בשפע.
אסד יורה פגזים בַּהמון,
שישכלי הקיש כמו צפע.
המלך פארוק, "הגנב של קהיר",
בייש את זכר אביו,
וקולונל נאצר, אויב עז ומריר,
קרא לכיבוש תל אביב.
באמת שראינו כל נבל או רודן,
ויותר מכמה נחשים.
ואם מול אלו ניהלנו משא ומתן,
אז הַנִיְה הוא נופת צופים.
השלום עוד רחוק עם ממשלת חמאס.
ודוחים אותו שני הצדדים.
אך גם מבלי להכיר בשלטון שנתפס,
ניתן להסכים בכמה עניינים.
שביתת נשק דינה אינו כשלום.
אין בה הכרה או ויתור.
זו הסכמה הדדית שבינתיים, היום,
הקרב סובל דיחוי ואיחור.
כשהנגב מופצץ כבר תריסר של שנים,
ועזה בעיי חורבות,
הרשו נא לשני אויבים מושבעים
את הקרב הבא כאן לדחות.
כבר תריסר שנים שהנגב גועש
וראשי ממשלות ושרי בטחון
ממלמלים הצהרות על חיים תחת אש
אך מסרבים לוותר על תמונת ניצחון.
ובכן, מיהי הדמות שבלב לא חושש,
מלוא גרון וקבל עם ומשק,
תעז לעמוד מול אומה ולחדש,
ולטעון בלהט וחשק -
שמיליון ישראלים החיים תחת אש,
מצדיקים עבורה שביתת נשק?
זו אמירה ידועה ונטולה ממחלוקת
הנתמכת היטב בעובדות
שאפשר להוליך את הסוס אלי שוקת
אך לא ניתן לגרום לו לשתות.
ובכן, זה הסוס הזקן משווע למים.
משוועים לה כאן שני הסוסים.
אם תושיבו אותם סביב שולחן ליומיים,
תתפלאו עוד לראות עטים נשלפים.
ומחליפתה עוד טרם התחילה,
כשיישובי הדרום טווחו לעייְפה,
ביעילות שבמהרה העפילה.
מיישובים שכנים התפשטה המאכלת
לעיירות ולערי הדרום,
ואיתה חיים של דריכות מתמשכת,
של קסאמים, וצבע אדום.
וראשי ממשלות ושרי בטחון,
מביטים בעיניים כלות,
ומסרבים להקשיב לקול הגיון,
וממשיכים במחול היאוולות.
כולם מסכימים ש"המצב לא נסבל",
במס שפתיים חיוור וקלוש.
אך מיהי הדמות שתעז לקרוא בהיכל
שהמלך עירום ותלוש?!
כבר תריסר של שנים שהנגב גועש,
והממשלה משתרכת בלי חשק.
מיליון ישראלים חיים תחת אש,
אך אנו מסרבים לשקול שביתת נשק.
כבר הפצצנו את עזה עד עיי חורבות.
גם חיילים רגלים כבר שלחנו.
אך נצחונות מכריעים שמצטלמים בתמונות
לא נשאו רגיעה לה פיללנו.
בשישים שנים של עימות מזויין,
מול בעת' או עריצים קומוניסטים,
באמת שראינו כל נבל או רודן,
גנרל או מנהיג טרוריסטים.
אך גם לפני ששלום עוד עלה על פִּיוֹת,
עת אויבנו עמדו חמושים,
ידענו לשבת מול שולחן האומות,
ולדון בהסכמים זמניים.
מסביב לגבולנו, במזרח התיכון,
חלאות ונבלים יש בשפע.
אסד יורה פגזים בַּהמון,
שישכלי הקיש כמו צפע.
המלך פארוק, "הגנב של קהיר",
בייש את זכר אביו,
וקולונל נאצר, אויב עז ומריר,
קרא לכיבוש תל אביב.
באמת שראינו כל נבל או רודן,
ויותר מכמה נחשים.
ואם מול אלו ניהלנו משא ומתן,
אז הַנִיְה הוא נופת צופים.
השלום עוד רחוק עם ממשלת חמאס.
ודוחים אותו שני הצדדים.
אך גם מבלי להכיר בשלטון שנתפס,
ניתן להסכים בכמה עניינים.
שביתת נשק דינה אינו כשלום.
אין בה הכרה או ויתור.
זו הסכמה הדדית שבינתיים, היום,
הקרב סובל דיחוי ואיחור.
כשהנגב מופצץ כבר תריסר של שנים,
ועזה בעיי חורבות,
הרשו נא לשני אויבים מושבעים
את הקרב הבא כאן לדחות.
כבר תריסר שנים שהנגב גועש
וראשי ממשלות ושרי בטחון
ממלמלים הצהרות על חיים תחת אש
אך מסרבים לוותר על תמונת ניצחון.
ובכן, מיהי הדמות שבלב לא חושש,
מלוא גרון וקבל עם ומשק,
תעז לעמוד מול אומה ולחדש,
ולטעון בלהט וחשק -
שמיליון ישראלים החיים תחת אש,
מצדיקים עבורה שביתת נשק?
זו אמירה ידועה ונטולה ממחלוקת
הנתמכת היטב בעובדות
שאפשר להוליך את הסוס אלי שוקת
אך לא ניתן לגרום לו לשתות.
ובכן, זה הסוס הזקן משווע למים.
משוועים לה כאן שני הסוסים.
אם תושיבו אותם סביב שולחן ליומיים,
תתפלאו עוד לראות עטים נשלפים.
