סך חלקיו

בין כותרות מתרפקות על התחלה משותפת
אי שם במרתפי הליכוד,
לאזהרות נרעשות ממפלגה מסוכנת
המתהדרת בתואר 'אחדות',
עוד לא יבש הדיו על הסכם איחודים
שנוסח רק לפני דקותיים,
ואין כבר מה להוסיף להררי המילים
ששפכו פרשנים על השניים.


במדינה המורגלת בבריתות מבוזות
שאין בן לא כבוד, לא תבונה,
הצליחה לבלוט לה הפארסה הזאת
המתהדרת בטובת המדינה.
עוד לא הספקנו לכתוב על האיחוד המשולש
ועל שובו של גנב שלמונים,
והנה הודיע הליכוד המותש
על איחוד עם הכושלים בַּשרים.


עם שר החוץ הזועף שהבעיר מדורות
כל אימת שניתן לו מרקע
ושר תשתיות ששירת את ההון
נאמן כֵּמו עבד נרצע.
ועם שר תיירות, כמו תייר בעצמו,
שלבש משקפיים שחורים,
כדי להסתיר מפקידיו שאת ערב אתמול
הוא בילה במסיבת שיכורים.


זו התגבורת שביקש לקבל הליכוד.
אכן הרכב אנושי מנצח.
ונדמה שתשלום עבור כבודו האבוד
יאפשר את סיעתו לנפח.
אך ארבעים ושניים חברי כנסת יוצאים,
שעומדים שוב לבחירות הציבור -
איזו בשורה בפיהם הם נושאים?
איזה מסר מאוחד וברור?


בלי מסר אחד ובלי מנהיג מאחד,
מין ספינה גדולה של סיעות,
הם מתקדמים בבטחון עצמי מהדהד
ומציגים מרכולתם לבחירות.
          כבר אין מה להוסיף לרסיסי המילים
          שפיזרו פרשנים כרימון.
          אם כך רק נוסיף כאן עוד שני משפטים:
          זה הטוב שלכם?
          Bring it on!

אנשי ציבור

טור זה מתכתב עם דברים דומים שנכתבו כאן בעבר בטור בן אליעזר שוכב בבית החולים שפורסם ב-18.3.2011.

כשיצא העם לרחובות אשתקד
לדרוש ולמחות ולצעוק,
כבר היה אז ציבור אנשים ששקד
על תכנית של רוע וצחוק.
אנשים שהונו את העם האומלל,
שהונהג במרמה ומרמור.
כי מסתבר שלא היו אנשים כלל וכלל
מסתבר שהיו הם אנשי הציבור.

כשאב מנומס ויקיר המדינה
תבע את בנו מצינוק,
והארץ נתנה לו כתף ודמעה
ביום מיוחד ומתוק,
הרי הובלנו בכחש ונמכרנו בחסר.
האמת הוסתרה מאיתנו.
כי לא אב מסור העביר המסר,
הוא לא היה כלל אדם משלנו.

כי כל אותן הדמויות שלבשו פני אנשים,
הנה נאלצו להסיר מסיכות.
והנה נחשפו בבגדים חדשים,
והתברר שגם הם מעמדים לבחירות.
כי בעולמנו שלנו, הציני - הרע,
נדמה שמתחנו מזמן קו ברור,
שמפריד הפרדה נחרצה ובצורה,
בין אדם אמיתי לבין איש ציבור.



למודי אכזבות ושבעים משקרים,
מזמן כבר הקשחנו ליבנו.
ולכוכבי רשימות, חדשות לבקרים,
לא נואיל להשאיל את אוזננו.
אך אם לבנו אטום ואוזננו סתומה
הרי גם ידינו הותרנו קשורות -
כי כל מועמד שעולה לבמה,
נפסל ברגע שרץ בבחירות.

עולמנו שלנו הוא ציני. הוא רע.
והוא רע, במקצת, בגללנו.
כי כשיצרנו את זו ההפרדה הברורה
ויתרנו על עיקר תקוותנו.
מאה עשרים חברים יושבים במשכן,
מי הגון, מי חרוץ, מי נבון.
גם אנשים ראויים המיתמרים משכמם
הפועלים באמונה וחזון.

שליחי הציבור הם ביקשו להיות.
ואנחנו - ציבור הזקוק לשליחים.
וזה מנהגנו לסקול נציגי מפלגות
שהותירנו, עד הנה, קרחים.
מנהגנו לחשוד בשתילים ופקעות,
שהותיר את הגן בלי פרחים.

שיר ולהבה

החצוצרה שוב קוראת, התופים רועמים,
הדגלים נמשכים ממחסן.
היוטות נטוות והשלטים נפרשים,
האותיות נמתחות במקומן.
והגייסות מתפקדים, לקראת יום הבחירות,
הם קמים ומזדקפים לקריאה.
מסתדרים בטורים, בפאתי קלפיות,
לשלשל את קולם לספירה.

הבחירות שוב באופק, והמילים נמרצות,
והבטחות מוּצאוֹת ממחסן.
הן הבטחות יד שנייה, משומשות ומרוטות,
והן חוזרות להשמיע קולן.

שר חוץ לא יוצלח שוב יצֵא לרחובות,
וישָמַע כמבשר מהפך.
ושר פנים שכלא ילדים וילדות
ישמע שוב רחום וגם רך.

שר האוצר, חבול ומרוט,
יחלום הצלחות בקול רם.
ושרת התרבות, בקול נלהב ולהוט,
תלהג על מולדת ועם.
שר ביטחון שוב יסביר בפרוטרוט
על מנהיג שנחשב מנותק,
והשר מרידור יתרץ בזוטות
מצב מדיני משותק.

זהו יום הבוחר, המרעיד באימה,
שרים היושבים בכיסאם-
וכך הם יוצאים לפטפט לאומה
על תרומתם למולדת ועם.
ועַם וּמולדת, שבעי פטפוטים,
שבעי תקוות שכזבו,
הם מסיטים מבטם ואינם מקשיבים,
הם שבעי כוכבים שכַּבו.

הם שבעי כוכבים ושבעי אכזבות.
אך ניבט להם אופק בהיר.
כי נדמה שהפעם, שהפעם הזאת,
יש שינוי שנישא באוויר.
הייאוש השקט, חסר התקווה,
שהתרגלנו לשייך לבחירות,
מתחלף לאיטו בשיר ולְהָבַה,
שעתידים לחשמל כיכרות.

כי בפעם הזו, לראשונה זה דורות,
עומדים זה מול זו בזירה,
שני חזונות נפרדים ותפישות נבדלות,
כערכים העומדים לבחירה.
כי בפעם הזו, צעירים נחושים,
שיצאו לזעוק זעמם,
נושאים עיניהם, וברבבות של פתקים,
הם מתעקשים להשמיע קולם.

הם ילדי הירח, הם דור הנרות,
הם הבטחה שהבטחנו מזמן.
והנה הם באו, חגורי אמונה ותקוות,
להשיב טענות למקומן.
הם עומדים ברחובות, הם יושבים מול מרקע,
הם לוטשים עיניים לכנסת.
נושאים מקלדות וחמושים בזעקה,
ובנחישות שאינה מתנצלת.

הייאוש השקט, חסר התקווה,
שנדמה גמור ומנוי,
מתחלף לאיטו בשיר ולהבה,
ובתביעה נחושה לשינוי.
מאה ימים נותרו עד בחירות,
מאה ימים קצרצרים.
ואומה שתבעה עתידה ברחובות
נדרשת לדין ודברים.

          אומה שתבעה עתידה ברחובות
          והנה - העתיד כבר הקדים.

חילופי דורות

בכל דור ודור עובר השרביט
מהאם שהניעה לבן שהביט
מאב לבתו, בגאווה תהומית
בטפיחה על השכם או הפיכה מדינית.
וכל דור ודור נעמד אל העול,
ומוביל את ארצו אל מחר מאתמול.


דור הנפילים ואחריו דור תש"ח
שנטעו את השתיל שצמח וצמח,
שאילפו את הארץ ופרצו בה חרך
של אור, ושל חוק ושל דין מבורך.
שהשאירו חותם על דפי הספרים.
שנאספו אל הארץ מקצות הימים.


שנאספו אל הדגל ונאספו למלוכה
בכל תחומי החיים הם נשאו הצלחה,
בהגנת היישוב ובכיבוש המלאכה,
ותקומה לאומית הם נשאו בברכה.
וכשירדו מבמה בסיום תפקידם,
הם בנו את הארץ ובנו את העם.


מדור לדור הלפיד מועבר
ואחרי המייסדים עלה הצבר
שכבש ופרץ ובָּנה וקבר
שטמן צינורות באדמת המדבר.
שהקים בארצו חברה של מופת
עם ספר ודרך, עם חרב ואת.


זו הירושה שקיבלתם, אמהות ואבות.
חברה של מופת, עם דרך ואות,
מצויה בתנופה וממתינה לבאות
כשעליתם אתם לתפקידכם בבמות.
ונדמה היה שדרככם ממתינה,
כשאחזתם בהגה לפני שלושים שנה.


שלושים שנים של עשייה מבולבלת
עשייה בלי תכנית או מטרה מקובלת
בלי חזון משותף לאחד עם ומולדת
סביב עשייה לאומית, או תכנית או תוחלת.
ובשלושים שנים של התקוטטות לאומית,
התחלפה התקווה באדישות עקשנית.


מעמד הביניים נשחק כאן עד דק.
מורה או שוטר מתפרנסים במחנק.
מעמד דיפלומטי הורע ונמחק,
והגוש בגרון כבר הפך למוצק.
ומה תוכלו להראות בתמורה?
השקל הפך למטבע בר המרה.


כנסת מופקרת איבדה את כבודה,
השלום שהתחלתם הוא תקווה אבודה,
אלפים מופקרים לקבלני עבודה
וכל ניסיון לשינוי מוכתר כבגידה.
אך קו טלפון מקבלים היום ללא תור,
ומט"ח לא מוכרים כבר בשוק השחור.


המדינה בה גדלנו היא חזון מתרחק,
המרחב הפוליטי מצטמק ונמק,
צניעות ציבורית היא זכרון מתרפק,
סחורה נדירה ששוב אין לספק.
אז סלחו נא, הורינו, אם נדרוש השרביט.
כי תורנו הקדים, והוא בא בתזזית.


תורנו לקחת ולאחוז במושכות
לערוך ללא טקס חילוף של דורות,
ובתזזית נעורים שמרעידה עולמות
יתיישבו מול ההגה ילדי הנרות.
הם נערי הנרות וילדי הירח
והגיע תורם לעמדות המפתח.



     הגיע תורם והם צועקים ברחובות,
     בזעם רועם ולחיים סמוקות,
     בתעוזת נעורים ובריאות מלאות,
     להזרים חיים בעורקיה של הארץ הזאת.
     הם זועקים ברחובות וזועקים בכיכר
     הם תובעים את היום ותובעים את מחר.

הלילה לא נשכב לישון

הימים האחרונים היו מלאים באירועים, שכל אחד מהם היה יכול לספק נושא מוצלח לטור. אך אל מולם עומד איתן יום הכיפורים, ולכבודו ולכבוד הזכרונות שהוא מביא איתו, נדמה שיש מקום לפרסם שוב את השיר הזה, שנכתב לראשונה ביום הזכרון 2005.

הלילה לא נשכב לישון.

ואם נשכב, לא נישן.

ואם נישן, לא נחלום.

ואם נחלום - אוי לנו, 

אילו חלומות נחלום.

הלילה יחלפו במוחנו

רק מראות היום שחלף

מראות פיצוצים

ושריפות

מראות חברים שאינם עוד איתנו

הלילה יחלפו מול עינינו המבקשות למות

פניהם של כל אלו שבקשתם זו

נתמלאה.

הלילה יהדהדו באוזנינו

בקשותיהם האחרות,

הצנועות יותר,

נלחשות בקול ניחר מגרונות

יבשים.

הלילה,

 אם רק נישן,

נחייה מחדש את אותם רגעים נוראיים,

בוהקים,

של אבידה.

הלילה לא נשכב לישון.

לא נעז.

אלי ישי נחלץ לעזרה

אלי ישי: "אני פעלתי להצלת המפעל הציוני" מן החדשות, ישראל היום

לאלי ישי, במופתים ואותות,
האיש שחתום על אלף זוועות,
שגרש ילדים וכָּלַא ילדות
שמכתים את כבודה של הארץ הזאת,
יש הגנה חדשה לתפקוד בריוני - 
הוא פעל "להצלת המפעל הציוני"
            ---
מספרים סיפור על שלושה נוודים
שהלכו ברחובות והלכו בשבילים
האחד איש ישר ושקט ונעים
השני איש גדול, כולו גוף ושרירים
השלישי לא היה חברם של השניים
רק צעד ליד בשעת ארוחת צהריים.

ארוחת צהריים היא עניין רציני
במיוחד לנוודים שאופיים תמהוני
לכן אז חשד האיש השני
שהזר יבקש לנגוס ממאכל חיוני
הפשיל הוא מיד שרווליו בגבורה
ויצא להגן על הצֵידָה השמורה.

הפליא הגברתן את מכותיו בנווד
השליכו באוויר ושבר לו גם יד
הקפיד לא לתת לוֹ וְלוּ ביס אחד
וגרשו מן הדרך שיילך לו לבד
      גרשו מן הדרך בבושת פנים
      ולא נתן לו שהות לארוז חפצים

הביט חברו בבריון המגודל
הביט לצדדים סביב עיר וקהל
שעומד פעור פיות ובוהה מבוהל
בָּחרפה בה הכו את מוכי הגורל
איך הם מַפנים את גבם בכתפיים שלובות,
איך כבר לא יזכו לסיוע מבני העיר הזאת.

לנוודים ניכור הוא סיכון רציני -
הם חיים על טוב לב של גורם חיצוני
בסיוע חוץ או על מצב מדיני
בטיפול של זרים באיום גרעיני.
רצון טוב הוא לחם חוקם של השניים
הוא חשוב מזהב ויקר שבעתיים.

הביט הנווד הקטן בגדול
הביט בצֵידָה שרצה לאכול
ושאל חברו, בצער גדול,
למה גרשת את הזר אל השכול?
"פעלתי," אז בקול עמוק הוא אמר,
"להצלת חברי השקט, הנעים וישר."
            ---
צו השעה לציונים בארצנו
לקרוא אל השר שמגן פה עלינו,
להביט בזוועות שהוא עושה כאן בשמנו,
ולומר - 'לא תודה, נסתדר בעצמנו.'
זהו צו התבונה וצו הכבוד, 
ואוי אם נמשיך עם הגנה שכזאת.

            היום צו הכבוד וצו התבונה
            הוא לנופף לישי בתנועה מגונה.

ללא רועה

ראש ממשלה, כמו ילד בן שש,
משחק משחקים עם שריו.
מי הדליף, מי הרעיש, מי העז למשש,
מי ייבדק בגלאי לשקריו.
מי יצעק בחוזקה, מי יצעק בשבילי,
מי יערוך ראיון של שבחים.
וכעדר המהלך בלי רועה בשבילים,
מדינה נסחפת למראות גיחוכים.

יאנה גוֹרֵלִיק ממתינה בכלאה,
כלא צבאי המוקף חיילים,
מפני שהוריה עזבו כשהייתה עוד ילדה
ושכחו למלא הטפסים.
אישה בת שלושים, שנחתה לביקור,
ומיד קצינים נבונים
הצעידו אותה לבית כלא סגור
ועל ידיה הידקו אזיקים.

בגבול הדרומי, על אדמת ישראל,
עשרים אנשים התענו מצמא,
והוראה ניתנה, קבל מולדת ואל,
'לא להאכיל, ולהשקות במשורה'.
רופאים שהגיעו, מיומזתם שלהם,
להאכיל ולהציע טיפול,
לא הורשו לעבור ומימיותיהם עליהם,
ולא הורשו להגיע לגבול.

וכשהתערבו לבסוף שרי ממשלה
כשהזמן התקצר ועבר
שמונה עשר גברים הושבו בשלילה
ונשלחו חזרה למדבר.


כעדר המהלך בלי רועה בשבילים
כספינה מפליגה בלי מצפן
ראש ממשלה מתעסק במשחקי ילדים
ומתגרה בנשיא מכהן.
חבר שריו, כנמלים נפחדות,
מתרוצצים במקום בלי כיוון.
והם מפקירים מדינה בזרמי שטפונות
להיסחף בלי קברניט על סיפון.

עם ראש ממשלה שמסרב להנהיג,
שמשחק משחקי ילדים,
מדינה הופקרה ללא קול או נציג,
נסחפת נטושה בזרמים.
כעדר כבשים הממתין לרועה
כמלחים הקוראים 'רב חובל!'
כפעוט המחפש את הוריו בשדה
כך עומד, כאלמן, ישראל.