אנחנו הסקטור הפרטי

ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, נשא היום דברים בועידת גלובס לעסקים, בהם תקף את אלו שמתעסקים בדרך חלוקת העוגה הכלכלית והגן בתוקף על המגזר הפרטי, שלדבריו הוא-הוא שמייצר את העוגה הזו עבור כולנו.

'התחלתי כשוטף כלים', מספר לנו ראש ממשלה,
ומי שעוד ממשיך להאמין לו, תוהה לכמה זמן זה היה.
ואחרי שנטרל חשדותינו, הוא ממשיך להטפה של מוסר.
'הכלכלה לא נעשית מאליה, העבודה היא הצמיחה של מחר'.

'יש מי שהסקטור הפרטי הצומח, נדמה בעיניו כנמר.
אך בעיני הוא סוחב את כולנו, אציל כמו הסוס הדוהר.
'לא ארסן זה הסקטור, לא נוסיף לו רתמות ומשא.
לא נהפוך למזרח גרמניה, שמקדשת כלכלה מעושה.'

'איך נדבר על חלוקה או על צדק, מבלי שמישהו יאפה כאן עוגה?
כך במדינות מזרח אירופה, הגיעו אל סף עוני נורא.'
וכך בזחיחות הוא מטיף לו, מתלהג בקולו הבוער,
ואולי הסנוורים שם מכים בו, והוא שכח אל מול מי הוא דובר.

כי איננוּ עובדי מדינה, ואיננוּ צרכני קצבאות -
אנחנו המגזר הפרטי, שדיברת עליו נפלאות.
אנחנו בזיעת אפינו, כל יום אופים העוגה.
אותו תוצר שאתה מתגאה בו, מאיתנו ובנו הוא בא.

כשיצאנו וקראנו לצדק, לא ביקשנו רחמים או צדקה.
לא ביקשנו תוכנית של חומש, ולא ביקשנו תוכנית חלוקה.
ביקשנו בקשה פשוטה, שנישאה על זעם עמוק -
ביקשנו להסיר הרתמות מעלינו, צעקנו כי סיימנו לשתוק.

המגזר הפרטי לא טורף הוא. הוא סוס עבודה נאצל.
הוא נושא על כתפיו את המשק - ביטחון, קצבאות וממשל.
אך הסוס שמושך את המשק, אם תתן בו מבט קפדני,
הוא סוס מוכה ועייף, שנוהג בו עגלון נצלני.

עם כל עוד רתמה שקשרו בו, כל משא שהונח על כתפיו,
הסוס עוד רטן והמשיך לו, מתנשף ומשנס את מותניו.
וכשסבלנותו לבסוף התפקעה לו, כשיצא לצעוק זעמו,
לא רחמים או צדקה הוא חיפש לו. הוא חיפש את פירות עמלו.


ראש ממשלתנו צעיר הוא, בקושי מלאו לו שישים.
הוא אולי לא מכיר את הלקח, שבעבר למדו עגלונים:
זהו טבעו הבסיסי של הסוס, שמשא מועמס על כתפיו.
תחילה רוטן הוא, כעוס, ואז מעיף העגלון מעליו.

איננוּ נמר אכזרי ומסוכן. אך גם סוס לא כדאי לעורר.
פן ינער העגלון מעליו, וישים לו עגלון אחר.
פן יגלה אדון נתניהו, שגם עליו אפשר לוותר.

הפרש משתולל

'הן גידול סרטני אלים ומסוכן'

מסביר בקולו הרהוט שר חינוך
'ועל החוק לפעול בתקיפות למגרן'
ומבטו יציב ועל פניו אין חיוך.
'גידול מסוכן שיש לעוקרו'
'עוכרי יהדות ועוכרי ישראל'
ובכן, כך אומר לנו שר החינוך –
אך המילים מושמעות והפרש משתולל.

מכוניות מושחתות ומסגדים מעשנים,
ופלסטינים מוכים ושבורי עצמות.
ובשוק של יפו סוגרים דוכנים
ובירושלים צרים על בתי מפגינוֹת.

שלושים אלף אנשי משטרה
מאות בלשים ורבבות מתנדבים.
אך אין בהם ישע וידם רפויה,
והחוק מתכופף בראשים מורכנים. 

~~~

בוקר חורפי בקיסרות הרוסית.
בעיירה יהודית למודת ייסורים.
במרחק נשמעות שוב פרסות הסוסים,
והדלתות ננעלות שוב בפני הפורעים.

וכשהאבק יתפזר והפרשים יעזבו
יפנו פרנסי היישוב אל החוק.
והחוק יבטיח שהפשעים יחקרו,
ויאמר זאת בקול חמור ובלי צחוק.

~~~

ליל שבת בתל אביב הקיצית,

וצעירים ביישנים חוגגים חירותם
ואיש חמוש ולבוש בשחורים
עומד במפתן ויורה להורגם.

שנתיים עברו מאז בר נוער הותקף

שנתיים עברו וגם שני ניצבים.
אך שוטרים וימים חלפו פה ביעף
ולא פענחו את הפשע ולא עצרו חשודים.

~~~

שוב רוסיה הצארית. שוב סופה לבנה.

פרש עומד על גבעה וצופֵה.
בתחתית המדרון עיירה עַשֵנה,
ונסיך, ושוטריו, והחוק הרפה.


הנסיך קורץ לפרש מרחוק,
והפרש מדהיר את סוסו הצוהל.
'חוקרַי,' הוא אומר, 'יאכפו את החוק',
אך המילים מושמעות והפרש משתולל.

~~~

את תקיפות תג מחיר יש למגר
כך מטיף שר חינוך מעל פני הבמה
אך כמה תקיף הוא בדיון האחר

כשיושבים השרים סביב שולחן ממשלה?

הפורעים המשתוללים ברחובות להשחית
לא חוששים להמשיך במחולם.
וכל פעיל לשינוי מאיימים להכרית,
ועוצרים את הישראלים מלנווט גורלם.

יצאו השוטרים לרחובות בנחישות.
יחקרו ויביאו הפושעים למשפט.
וישיבו החוק אל הרחובות והשוק
בלי קריצה או חיוך או היסט של מבט.

לאחר כתיבת הדברים הללו, התבשרנו אמש שהמשטרה עצרה חשוד בתקיפות בירושלים. לא נותר אלא לברך על כך, ולקוות שמדובר בשינוי מגמה.

עריצי העולם, התאחֵדוּ

בריאד הורגש רעד, בטהרן חלחלה,

בקראקס קדרו השמים.

גם השרים בדמשק התעוררו בבהלה,

לידיעה שאומתה בינתיים –

קולונל קדאפי הומת ביריות,

כמו כלב, בתעלה של ביוב.

וארבעה עשורים של עריצות וזוועות,

הסתיימו במוות מכמיר ועלוב.

בהוואנה צפו במקלטי טלוויזיה

בהשלמה מהולה בייאוש

ובביג'ינג עוד היללו הגישה שהכזיבה

בעיוורון תקיף ונחוש.

בפיונגיאנג מעטים רק שמעו על הרצח

שהיה כהד לסיוטיהם הישנים

ובמוסקבה חייכו בזחיחות ובלי מתח

בחיוכם של עריצים עוללים.

בדוֹחָה עצר התליין מלאכתו,

וניגב זיעה מתוחה מעיניו.

האם בקרוב הם ייקחו גם אותו

למשפט מול המון משולהב?

באשגאבט ובמינסק נשאו עיניהם לשמים

עשרות שרים ושופטים מושחתים

ותהו אם כדאי כבר להבריח לשוויץ

את הכספים שהם גונבים זה שנים.

כך במעט ארמונות מסביב לעולם,

נכססות שוב היום ציפורניים.

שוב התעורר הסיוט שמחריד כל רודן,

ומחריד את שריו שבעתיים.

עריצי כל העולם, התאחֵדוּ מיד

מול הקולות שהבוקר לא נשמעים רק בלוב.

כך לא נאלץ, אם תעמדו שלובי יד,

לצוד אחריכם בנפרד בכל תעלה של ביוב.

זכותם הטבעית והמולדת

לפני כשנה סערה הארץ כשהוריהן של תלמידות בית הספר בית יעקב בעמנואל בחרו להכלא ורק שלא לציית להחלטת בג"ץ לסיים את האפלייה העדתית בבית ספרם. כעת, משאנו שומעים שפרשה זו מרימה שוב את ראשה, מן הראוי לומר שוב את הדברים שנכתבו אז, אך טרם פורסמו.

במאה שערים רבה התרועה,

ובעמנואל סוערות הרוחות.

הגברים מובלים שם לכלא,

הנשים מסתתרות בשוחות.

אך רוחם לא נשברת, ורוחם לא לאה

אין חולשה בעיניים נשקפת.

בכניסה אל הכלא הם ילחשו בגאווה,

'נקריב חרותינו למען הצדק'.

וכך יצעדו מלאי אמונה,

בגב זקוף אל שערי הצינוק.

מלאים בצדקת דרכם הקדושה,

במאבק מול רודנותו של החוק.

כאילו לשם כך קמה המולדת

ולשם כך לחמנו על זכויות -

על זכותם הטבעית והמוּ לדת,

לגרום לילדות קטנות לבכות.

ובירושלים נואמים על אומץ רוחם,

והעיתונות תופרת כתרים,

על היהודים האמיצים שבשם תורתם,

אל הכלא, בגאון, הם הולכים.

על זכותם לבחירה, ומאבקם על חינוך,

על עתיד ילדיהם הרכים.

ורק מעטים, נדמה כי זוכרים,

על מה כאן, באמת, מדברים.

כאילו לשם כך קמה המולדת

ולשם כך לחמנו על זכויות -

על זכותם הטבעית והמוּ לדת,

לגרום לילדות קטנות לבכות.

על ילדות קטנות, שנולדו, בלי אשמה,

להורים הלא נכונים.

שעסקנים חרדים, ורבנים בני תמותה,

החרימו מבלי להחרים.

על כיתות נפרדות וחצרות משחקים

שמפרידות בין עדה לעדה.

על ילדות קטנות שבוהות בשערים,

שערים שלהן, אין בָּם כניסה.

על צבע עורם, או המבטא בפיהם,

שמבדילים את הוריהם מן הכלל

ועל רבנים נכבדים, שלא נכמרו רחמיהם

אל ילדות שהוחרמו מקהל.

כאילו לשם כך קמה המולדת

ולשם כך לחמנו על זכויות -

על זכותם הטבעית והמוּ לדת,

לגרום לילדות קטנות לבכות.

לא מעזים

"בשבוע הבא," פסק השופט החיוור,

"נפגש שוב בשבוע הבא."

והנשיא המורשע יחייך חיש מהר

ויחזור אל ביתו כפי שבא.

כפי שבא – בחליפה אפורה מהודרת,

מלווה בעשרות ידידים.

ולא בָּחולצה הכתומה של בית כלא

אזוק ובין שני סוהרים.

זה האיש שנפסק כי אנס ותקף

שנמצא אשם בריבוי סעיפים

שאת סמלי המדינה חילל וביזה

והורשע בפשעים אלימים.

זה האיש שעמד מול אותו בית משפט

והאזין לשופטים מפרטים

איך שיקר, איך כפה, איך אנס לא אחת

וכבר אז ידע – שהם לא מעזים.

שהם לא מעזים להוציא החלטתם אל הפועל

ולשלוח נשיא אל כלאו

ומשעה שהחליטו ינסו רק לברוח

בהילוך מגומגם ונבוך.

אז יואיל בית הדין ויחליט החלטה.

שיחליט כל החלטה שיבחר.

אך מיום שהחליט – שיעז לאוכפה.

לא שבוע הבא. לא מחר.

מה הטעם בפסק דין נוקב ורהוט

ובגזר דין תקיף ונוקשה,

אם איננו מואיל, באותה נחישות,

לבצעו הלכה למעשה?

מוטב שיבין, אותו שופט מגומגמם –

שבהיסוסו הוא מְבַזה עם שלם.

ומוטב שיחליט, ויפסוק בקול רם,

אם חף הנשיא – או אשם.

ואם אכן הוא אשם והיו דברים מעולם,

אז ייכלא בכלאו – וִיְשַלם.

יום הזיכרון

הלילה לא נשכב לישון.

ואם נשכב, לא נישן.

ואם נישן, לא נחלום.

ואם נחלום – אוי לנו,

אילו חלומות נחלום.

הלילה יחלפו במוחנו

רק מראות היום שחלף

מראות פיצוצים

ושריפות

מראות חברים שאינם עוד איתנו

הלילה יחלפו מול עינינו המבקשות למות

פניהם של כל אלה שבקשתם זו

נתמלאה.

הלילה יהדהדו באוזנינו

בקשותיהם האחרות,

הצנועות יותר,

נלחשות בקול ניחר מגרונות

יבשים

הלילה,

אם רק נישן,

נחייה מחדש את אותם רגעים נוראיים,

בוהקים,

של אבידה.

הלילה לא נשכב לישון.

לא נעז.

יום הזיכרון, 2005

נס המלך

בעבר הקדום, עת צבאות ותפארת
היו שלובים זה בזו כשהתייצבו זה מול זה,
ידעו מפקדים כי אם תפסו את הדגל
היו נסוגים אויביהם גם אם התקדמו בשדה.

מחלקות מובחרות שמרו נס המלך,
ומסירתו לאויב הכריזה תבוסה.
וחיילים אמיצים היו מתפזרים מוכי הלם
גם אם כבר הוכו אויביהם ועמדו לקראת מנוסה.


כשפרצו לוחמי הס.י.ל. אל הווילה
והכו את בן לאדן בירייה בראשו,
לנשמות ציניקניות הפעולה כבר הכינה
מה לומר עם בוקר בלחישות יהירות.

לא הוכה האויב, לא הונס אל האופק.
נחתים לא פשטו על בסיסי אימוניו.
לא הוחרם רכושו ונקרע מן הדופן
ובלשים חריפים לא הקפיאו כספיו.


אך כל זאת כבר קרה לא אחת ולא שתיים
בעשר שנים של עימות מאומץ
והאויב כבר הוכה על אפה ואפיים
במבצעים נועזים ובכח נחרץ.

הפלישה הלילית לא נטלה מכוחם,
והאויב לא הוחלש בעמדותיו על הנשק.
אבל כשלוחמי הס.י.ל. עלו חזרה למסוקם,
הם נטלו עימם את דגלו של המלך.


צבאות של תפארת שייכים לתקופות אחרות.
זה שנים שהקרב הוא רק בוץ ואימה.
ואובדנו של הדגל אולי לא מכריע קרבות,
שמוכרעים רק ביזע, בדם וּבְדִמעה.
אך אם אובדנו של הדגל לא מכריע קרבות
הוא עוד חובט במורל ומַכֵּה אמונה.

כי חיילים בשדה ומחבלים במחבוא
נושאים עיניהם אל המלך עדיין.
ואובדנו של הדגל לא מכריע קרבות
אך לעיתים מכתו כואָבַה שבעתיים.
ואל-קאעידא נושא היום עיניו אל דגלו
שכָּך נפל לאויב, והושלך אל המים.