זכרון רפאים

שמי לא חשוב ואינני זוכרהו.
הוא ג'וני. או אייברי. או פייר.
זה גם לא משנה. הרי לא אחסרהו.
מכל הדברים שאינני זוכר.
נישא בין טיפות ונישא על הרוח.
מציץ בין מראות וצללים.
קיומי הקודם כבר דהוי ושכוח
ו"חיי" הם קיום רפאים.

קיום רפאים. כמו סיפור אגדות.
כֵּמְו הד לנפשו של ילדון.
אך לא כמו שאר ההדים, לא כמו שאר הרוחות,
אני איני נאחז ביגון.




ויגון הרי יש לי. חיי הם יגון.
בזמני עוד היה זה נפוץ,
שארבע שנים לתוך חייו של ילדון
תם הזמן לשחק ולעלוץ.
בגיל ארבע הייתי קטן ורזה
כשהפסקתי לשחק בבובות.
וילדים רזים, סביב הגיל הזה,
נשלחו אז לנקות ארובות.

על כל יום עבודה קיבלתי פרנק או שני פני.
את הפרטים לא מצליח לזכור.
והרי פרטי התשלום נחסכו אז ממני - 
פרנסתי לפני שלמדתי לספור.




כן. יגון הרי יש לי. כמו דמעות של נחושת.
ובזמני לא היה זה נדיר
שילדים בני שש בבתי החרושת
ימחצו למותם תחת סיר.
הם התאבלו על מותי. הם בכו על הקבר.
הם הביאו פרחים ודמעות.
אך בזמנו של אבי, בגילו - לכל גבר
היו כבר סל ייסורים ועיניים כבויות.

גם אחיי הקטנים ייללו ובכו
כשנפרדו - בלי לדעת - ממני.
לא בכו עוד מצער, תינוקות הם היו.
אך כל שבוע חסרו להם ארבע עשר פני.




יותר ממאה שנים אני מציץ ממראות.
מתבונן בלילות בין צללים.
הייתה זו מאה של מלחמה וזוועות.
אבל וואו. איזה מאה שנים.
אנשים אמיצים, בלי דבר להפסיד,
מצאו בליבם, ועוד הקריבו דבר.
ומנהיגים נחושים, שעיניהם לעתיד,
בפשרות ובדם - הם קנו לי מחר.

בארצות הקידמה, בחצי העולם,
רועם לו הצדק בדין ובחוק.
על שכר, על חופשה, על חיי האדם,
ומי שמעסיק פעוטות ייכלא בצינוק.

עולם אנושי שקניתם בדם.
במאבק פוליטי עיקש ומותח.
קומוניזם עריץ התמוטט ונדם,
אך הגיון סוציאליסטי - מזמן כבר ניצח.

פדיון ימי חופשה והפרשות לקרן פנסיה הם עניין חשוב, אין ספק. בלי ציניות. אבל עצם העובדה שכמה אמיתות בענייני בטיחות בעבודה, עבודת ילדים ושכר מינימום הפכו לאמת בסיסית היום, שמשותפת גם לקפיטליסטים וגם לסוציאליסטים, שאין שום קפיטליזם נאור שיכול שלא לדגול בהן - מציאות שלא הייתה קיימת לפני מאה ועשרים שנה - היא היא הניצחון האמיתי של תומכי זכויות העובדים. בראשון למאי הזה המשימה שלנו, בעולם שבו האמיתות האלה כל כך ברורות, כל כך מובנות מאליהן - היא אולי לזכור שצריך לשמור עליהן. שנאשים נהרגו והרגו כדי להבטיח אותן. שגם בעולם שבו האמיתות האלה נראות מובנות מאליהן, אולי הן לא מובנות מאליהן כלל.

ואולי המשימה שלנו באחד למאי הזה היא לזכור שהאמיתות האלה מובנות מאליהן בכל מקום, אבל מיושמות רק במחצית העולם. ושאולי הגיע הזמן לתבוע משותפינו הסינים להתייחס לילדים שלהם באותה החמלה שבה אנחנו מתייחסים לשלנו. 

לא מרחם על ילדי הגן

השבוע התבשרנו ששר החינוך, אחד שי פירון, החליט להקדים את לימודי השואה ולהחיל אותם גם על ילדי הגנים


עייפה בובה זהבה
ועייף מאוד הדב
הצללים לחדר באו
הצללים באים לרוב.

על המיטה שוכבת נורית
לידה יושב דובון
וכולם על הרכבת
אי אפשר יותר לישון.




אך לפתע קמה נורית.
"אבא, אבא," היא קוראה
"בא מהר, גרש החושך.
הוא מפריע, ילד רע."
צחקה בובה זהבה
וצחק גם שי פירון.
למה לגרש החושך?
נדחוף אותו. לתוך גרון.

עייפה בובה זהבה
ועייף מאוד הדב
הצללים לחדר באו
הצללים באים לרוב.




במיטה שוכבת נורית
רועדת תחת זכרון.
בראשה תדהר רכבת
לפני הגשם הראשון.
היא בוכה, רועדת, נורית.
"אבא, אבא," היא קוראה,
"בא מהר, גרש החושך.
בוא תשתיק את המורה."

צחקה בובה זהבה
וצחק גם שי פירון.
"בואי, ילדה, אל חיק הטראומה.
לא צריך יותר לישון."




על בסיסו של השיר 'הבובה זהבה', מאת מרים ילן שטקליס

הברק והקסם

השבוע מלאו ארבעים וחמש שנה למותו של לוי אשכול, שלדעת רבים היה הטוב שבחבורה המצומצמת של ראשי ממשלות ישראל.  מנהיגותו השקולה, האפורה, שרבים כינו מהוססת ומגומגמת, התבררה ממרחק הזמן כרצופת הצלחות, כתקופה של עשייה שקדנית וביצוע שקט. מתינות וצניעות סגנונו בולטות במיוחד מול הנחישות והשכנוע העצמי השכיחים היום, שנדמים כבאים במקומה של עשייה אמיתית ומשתקים כל קול של לבט ושל חשיבה מחודשת.


בשבילים שבין אבן לאבן
תחת שמש חורפית, עדינה,
מצטופפים להם, שם, מול הקבר,
שרים וראשי מדינה.
שנות דור כבר חלפו ועָבַרוּ
פניך מָשוּ מעל לב או שטר.
אך חיוכך השובב עוד נזכר הוא,
בגעגועים למנהיגות הֶעבר.

זהו שיר המפאר את הקרן
של מנהיגות שקדנית, אפורה.
זהו שיר השדה והכרם. 
זהו שיר מלאכה ותורה.
ומול פני התהום והחרם,
אלו גם כמה מילות אזהרה.



וכששמיים קדרו עלי אֶרֵץ,
בתרועות מלחמה מהירות,
הקדשת היסוס וגם הרף,
ושקלת את כל הברירות.
שקלת. היססת. בחרת.
ותוך שימוש בעמל רב שנים,
את דש בגדך כך עיטרת
בנצחון שנשזר בשירים.

זה בִּגנות האמונה העיוורת
בצִִדקה, בבטחת נצחון.
שלרגע אינה מהססת,
המשיבה פני אימה בגאון.
אותה אמונה תזזיתית, מטמטמת,
כסם בִּפְאתי האסון.



היית שקט. מהוסס. גם צנוע.
ומנהיגים צמחו בצילך.
ואל חזית עשייה, אל ביצוע,
הבאת צוות רחב. הצלחה.
נשארת קול מהוסס ורוגע,
עיניך פסחו על הרבה סעיפים.
וכשלא נשאר עוד אלא לבצע,
קצרו הצלחות ושבחים.

זה בִּגנות הנחישות, השכנוע,
זה בִּגנות לְרַצון הברזל.
שלא ייכוף, לא ייהסס, לא ינוע,
מחזון למולדת ואל.
ומול חזון, ההגיון הצנוע,
לא ירעים וגם לא יישאל. 



והתמונות השקטות מן הקבר,
התחלפו אל האייטם הבא.
וראש ממשלה, כולו גבר,
הלהיט, התעקש וליבה.
וירעמו מקלטי טלוויזיה
באמיתות מוצקות מפלדה.
לא היסוס, לא פקפוק, לא ריוויזיה.
לא הרהורים של כפירה או בגידה.

זה בגנות הברק והקסם,
מנהיגות חייתית, מלהיבה,
גְנות הניגון שסוחף את העדר,
כתצוגת זיקוקין מרהיבה.
שהביא כבר עמים לסף אֶפֵר,
בתרועת מלחמות נבובה.



זה בנגות הברק והקסם
זה בגנות נחישות וגבורה.
זהו שיר המפאר את הקרן
של מנהיגות שקדנית, אפורה. 
זהו שיר השדה והכרם.
זהו שיר מלאכה ותורה. 

סליחה, טעות

בעוד הקרבות ממשיכים להשתולל במלחמת האזרחים בסוריה, נפצע מוחמד פארס, לוחם מצבא 'המדינה האסלאמית של עיראק והלבנט' והובא לבית חולים שדה של המורדים. בבית החולים יתכן שקרא בשמותיהן של שתי דמויות מפתח שיעיות, דבר שהביא את הלוחמים הסונים שסביבו להניח שמדובר באחד מלוחמי המשטר העלאווי שנפצע בקרב ונאסף יחד עם חיילי המורדים. הדין הצבאי היה מהיר - מוחמד נלקח מבית החולים וראשו נערף בחרב, פן יראו וייראו. מאוחר יותר, כשהתבררה זהותו האמיתית של הנידון, פרסם הארגון הודעת 'מחילה וחרטה'. "אנו קוראים לאלוהים לקבל את מוחמד אל ממלכתו ולסלוח לאחיו שניסו לפטור אותנו מאויבי האל ומאויבינו," נאמר בה.


זו זריחה מדברית. הנה ג'יפ נעצר.
עציר נזרק על ברכיו על הכביש.
תחנונים נואשים על האספלט הקר,
והרי חרב מונפת לה חיש.
הוא הביט בעיניים ולא מצא שם רָחַם.
לא מצא שם ספק ולא לֶבֵט.
רק חייל בצבאו הקדוש של העם.
ומלחמתו, נחרצה ונלהבת.

זה לוחם בשם אל ובשם החירות.
בליבו נחישות וקור רוח.
הוא נקרא למשפט, הוא נקרא לשירות.
הוא נקרא אל הכס. הוא קשוח.
זהו דינם הנורא של משפטי הבזק.
של משפטי שדה מהירים.
דינם הוא נחרץ וזריז כברק.
הוא מכה בְּאשם, וחפים.

להרשיע ניתן בעוצמת הברק.
בפלדה של להב או הֶדק.
זיכוי, מטיבו, הוא פחות מתקתק.
מילים בעל פה או על פתק.
הרי ראש לא יגליד שוב אחרי שנותק.
ולנידון, בזיכוי, אין כבר חלק.
זה טבעו הנורא של משפט הבזק -
כה נחוש, כה נחרץ כמאכלת -

שצדק שבא בזריזות וגנבה,
בלילה חשוך ורחוק,
משופט הלהוט כחיה רעבה,
לאכוף בברזל את החוק -
שצדק שבא בזריזות וּבְּלְאָט,
רחוק מכל אור ועדים,
לא יהיה בו לא צדק ואף לא משפט,
רק דברי התנצלות עמומים.

ברוך שובך

השבוע, אחרי שזוכה בפלילים, הושבע חבר הכנסת אביגדור ליברמן לתפקיד שר החוץ. העובדות שעליהן מסכימים שני הצדדים, לפיהן קיבלו חברות בשליטת משפחתו של ליברמן מיליוני שקלים עבור שירותי "ייעוץ" לא מוגדרים, גרמו לגבות רבות להתרומם בגין הזיכוי בבית המשפט. אך משקלו הייחודי של ליברמן בחיים הציבוריים, מוטב שיעמוד לדין הבוחר, ולא לדין הפלילי. אדרבא - אחרי עשרים שנה של עשייה ציבורית, אחרי חמש מערכות בחירות, אחרי אין ספור הבטחות חקיקה, וכהונות כשר חוץ, שר תשתיות, שר לעניינים אסטרטגיים ושר תחבורה - כולן ללא הישגים משמעותיים - בוא והתמודד במגרש הפוליטי.


עטויים בגלימה, עטופים בכבוד,
נישאים הם מעם וּמְאיתנו.
תפקידם הוא יום יום לקבל החלטות,
אך ההחלטה הזאת - היא שלנו.
יתכן שהשר הוא מושחת וגנב.
אך ההחלטה חשובה עוד יותר,
והאיש לא יידון. ייכלא. כי מוטב -
שייחרץ לו מול דין הבוחר.

רק אל תהפוך לקדוש מעונה,
לתקווה הגדולה שהחמיצה.
לאיש החזק, שכוחו העולה,
סוכל בפסק דין וקומבינה.
לא. רק בוא והסבר לציבור בוחרים,
בקול עמוק ושקט, אנליטי,
עשרים שנות קריירה חסרות הישגים.
בוא הפסד במגרש הפוליטי.

כשר חוץ כושל שהתגרה באומות
שצעק בִּרְגעים של שתיקה.
כמנהיג של ח"כים ומנהיג של סיעות,
שנכשל ביוזמות חקיקה.
הצגתָּ דימוי נחרץ ומזהיר,
כאיש חזק המנהיג את העם.
ובעשר שנים של תפקידי שר בכיר,
אף הישג על שמך לא נרשם.

"פטריוט ציוני בשליחות ציבורית.
מחוקק שישנה את החוק.
איש ישר וחזק, שמבין ערבית."
כך אמרת, בלי חיוך ובלי צחוק.
מחוקק בלי חוקים, ללא תוקף ברור,
שסוער גם מול אופק בהיר.
צא מבית המשפט והסבר לציבור.
הרי יש לא מעט להסביר.
אם בתך השתכרה, והיא רק בת עשרים,
מיליונים - על ייעוץ מסחרי,
ובכן, בוא והסבר לציבור בוחרים -
בוא הפסד במגרש ציבורי.

כשכל יוזמת חקיקה אכולה בשנאה,
טיפשית, רדודה, פופוליסטית,
לא מגיעה אפילו לכלל הצבעה,
גם עם כל כוחך הפוליטי;
אם כשר בכיר שמנתב ממשלות,
עם מפלגה גדולה, ממושמעת,
אין הישג יחיד בו תוכל התגאות,
בעשרים שנות קריירה פורחת,

אם אתה, יקירי, בזקנך השחור,
הוא הסכנה הגדולה, הפשיסטית,
ובכן, הסכנה הגדולה הזו עוד תעבור.
בוא. הפסד במגרש הפוליטי. 

מים רעים

בתגובה לכתבה על התגברות הירידה מישראל בעקבות המצב הכלכלי והמדיני, הגיב שר האוצר בסטטוס בפייסבוק שהזכיר לקוראים את תלאות השואה. "אז תסלחו אם אני קצת חסר סבלנות לאנשים שמוכנים לזרוק לפח את הארץ היחידה שיש ליהודים כי בברלין נוח יותר," סיים.


כבר שמענו כולנו, בפרוזה ושיר,
וגם בתוגת עצרות משתפכת,
על אסונו ההיסטורי האיום, האדיר,
של עם אשר אין לו מולדת.
על קיום לאומי נסתר, במחתרת,
על גילויי אלימות, על שנאה וטינה.
ועל תקומה לאומית מרטיטה, מפוארת,
שנוצרים בחזה וחוגגים ברינה.

         בפרוזה, בשיר, בתוגה משתפכת,
         זה אסונו של עם אשר אין לו מולדת
         ועתה הצטרפה לְלַהְג עוד מקלדת,
         על תל אביב השרבית וברלין המושלגת.
         זהו קו די אומלל של שר האוצר. 
         כי רע פה בבית, וכי טוב בניכר. 



שרי ממשלה עומדים מול השוקת,
והשוקת שבורה והמים נזלו.
בין כשלון לגזירה, בין שחיתות לתרעומת,
הייאוש מתגבר על תקוות שאזלו.
אך אם השוקת שבורה והיו בה סדקים
נוזפים בחוואי, או קוראים לנגר.
לא גוערים בְּמים שהחלו נוזלים,
בצדקנות מגוחכת כמו של שר האוצר.

         מכשלון לתרעומת, לחוסר אונים,
         השוקת נשברת והמים נוזלים.
         התפטרות נבוכה היא האקט המתאים,
         אך לא תעלה על הדעת של חבר שרים.
         הם יושבים יחדיו שלובי גורל וידיים,
         ובמקום לנזוף זה בזה, גוערים הם במים.


מוטב לומר למצקצקים בלשון,
לשר האוצר ולראש ממשלה,
שמקום בְּצמרת חדרי השלטון,
הוא פקדון זמני שלא יסולא.
תפקידם לא לנזוף ולא לצקצק.
תפקידם לשפר את המציאות של חיינו.
ובמקום לטפוח על שכמו זה של זה,
ישנסו המותניים ויעבדו בשבילנו.

         בטון גוער ובפרצוף רציני,
         בין חדלות כלכלית לכשלון מדיני,
         מקטרים על העם. כפוי טובה, בוגדני.
         שלא ממתין או מקשיב לחזון גאוני.
         הם מבקשים, אם אפשר, להחליף את העם,
         לאחד שיעריך גאונים שכמותם.


בטון גוער ובפרצוף רציני,
הם מבקשים, אם אפשר, להחליף את העם.
אך העם הוא קבוע. משתנה יחידי,
הוא שנוכל, בקרוב, להחליף רק אותם.

ימי כפרות

בתחילת השנה שעברה חוקקה הכנסת השמונה עשרה חוק יוצא דופן המאפשר למדינה לכלוא פליטים במחנות כליאה שיוקמו לשם כך גם אם אינם חשודים בביצוע פשע, ולכלוא לפרקי זמן ארוכים כל אזרח ישראלי שיעסיק פליט או יגיש לו סיוע. החוק עורר תרעומת עזה בארץ, ובשבוע שעבר "בית המשפט העליון קבע את המובן מאליו," לדברי העותרים, והודיע שהחקיקה אינה חוקית ודינה להתבטל.

בהעדר מנהיגים נושאי להט וערך,
את דגלנו נושא לו משה יעלון,
וחבורת זאטוטים הבועטים בכל ברך -
אלקין, אקוניס ודני דנון.
משיקולי בריונות, או בחירות מקדימות,
לקושש את תמיכת קיצוני מתנחלים,
הם מבזים את כבודנו מול פני האומות
בתחרות מוזרה של הצגת קיצונים.
כך, אשתקד, בפחדנות אופיינית,
התיישבו נבחרים וכתבו לנו חוק:
לאסור בלי משפט כל גר ופליט,
והמושיטים להם לחם ייכלאו בצינוק.

          הם מבזים את כבודנו מול פני האומות,
          ומכתימים  את דגלה של  הארץ  הזאת.



וזה לקח לנו זמן, ולקח לנו יזע,
אך עתה נפדתה גאוות האומה.
כי מתוך הדממה ששררה דרך קבע,
קול ברור וגאה לפתע נשמע:
בפסק דין נוקב שהדהד כמצילתיים
הזדקפו דייני האומה מלוא גבם
ואת רוכלי השנאה שזימרו בִּירושלים,
גירשו מהשוק ושילחו מרכולתם.
וחבורת נבחרים עם רוב מזדמן,
שהושבה אל הקרקע בקול נזיפה,
הם נופפו אגרופם בטון מתבכיין,
אך קולם הוא קול של ענות חלושה.

          ובירושלים הזדקפו דייני האומה,
          והראו  להם  אצבע   לא  נעימה.



וישראל דיברה בקול רם וחד,
היא דיברה לִילַדְיה, ולאומות הניכר.
והקול הוא ברור. ותוכנו הוא אחד
והוא נשמע היטב מגולן עד מדבר:
שישראל היא נבדלת מאומות מבוזות
ששולחות קלגסים מול נשים וילדים.
זה חזון מייסדים או ערכי המצוות,
ואולי נסיונה הפרטי עם פליטים.
אך מול הלך נואש הנמלט מזוועה,
לא נוכל לסובב את גבנו אחורה
כי לישראל ולהלך נטול התקווה,
יש חשבון ארוך אל מול ההיסטוריה.

          זה חזון מייסדים או ערכי המצוות.
          זה מוטבע בדמה של  הארץ הזאת.