חוסן לאומי

 

ביגון לאומי, כשבֶּלע ושְחור,

כבר הטביעו את קול האמת,

וממשדרי חדשות, בקול של טנור,

פוליטיקאי קטנוני מתלהט,

בקצוות מנהרה יש הרס, לא אור,

והייאוש הוא סמיך ושקט.

הייאוש הוא שקט וסמיך,

כי זה שקט שמישהו צריך.

 

 

היגון פה סמיך אך העם הוא נחוש.

לציבור סבלנות.  אורך רוח.

אל מול מחזות מתמשכים של ייאוש

הוא עומד קפוץ שפה וקשוח.

מה שהתחיל כחלום מסוייט ותלוש

נמשך כבר שנה בלי לנוח.

הסיוט התארך ונמשך כבר שנה,

כי אנחנו גילינו סבלנות מגונה.

 

אך אם תצא לטייל בככרות הערים,

אולי תופתע בקולות מהומה.

הם נקראו אל הדגל, בגרונות מלאים,

להפר את ייאוש הדממה.

וכשנעמדו מול השקט, נושאי דמעות ושלטים

הם פדו את כבודה של אומה.

כבוד לאומי ניצל ברחוב

בידי המונים שיצאו לצעוק ולכאוב.

 

 

 הם פודים את כבודנו בכחול ולבן,

הם לא נושאים סבלנות, אלא זעם.

כשפוליטיקאי קטנוני מושך את הזמן,

טוב תברח הדממה מן הרעם.

ימצאו סיעות קואליציה את אומץ ליבן.

ושיעשו זאת מיד ולא פעם.

כי אם נתניהו אמור להוביל לעסקה,

זה רק אם יעמוד מול ציבור שלבו כבר פקע.

נסיגה לקווי 95'

עוד בטרם התיישבו שרי הממשלה החדשה בכסאותיהם, החל נתניהו בטקטיקה של אדמה חרוכה – בטקס השבעת הממשלה עצמה נשא נאום מפלגתי, דווקני, בלתי ממלכתי, והודיע בפה מלא שזו תהייה דרכה של האופוזיציה אותה הוא מתכוון להנהיג – להלחם בממשלה בכל שעל, לתקוף בכל הזדמנות, ולא להניח יום אחד של רגיעה, עד – הוא מקווה – שהממשלה תפול והציבור ימליך אותו בשנית כראש ממשלה. לעובדה שהתנהגות זו עצמה היא זו שגרמה לציבור להחליפו בתפקיד מלכתחילה, לא התייחס יושב ראש האופוזיציה החדש-ישן.

עוד לא יבשה הדיו
על ממשלה חדשה
עוד לא נחתכו כל הסרטים.
והאיש שכבר לא
ראש ממשלה
בקולו הזחוח עלה והרעים.
כאילו עמד במרפסת מעל הכיכר
ולמרגלותיו ארונות ותמונות של מדים.
 
כאילו נפתלי בנט היה רבין עצמו.
והשנה היא עדיין תשעים וחמש.
ונתניהו – פוליטיקאי כושל שאיבד תפקידו –
היה מנהיג ככרות של רעם ואש.
 
  
לא שעה של טקסים,
לא אחדות ממלכתית.
גם לא חפיפה מסודרת בענייני ממשלה.
נתניהו הצהיר,
בקטנוניות מפלגתית,
על כוונתו הברורה, קבל עם ואומה -
הוא רוצה לחזור חזרה לתפקיד
שממנו נזרק בשם טובת המדינה.
 
הוא יילחם בכיכר ויילחם בצמתים.
הוא ימתין לאיטו לשעת כושר.
במעגלי המתנה איטיים, נחושים,
הוא יחוג מעל לראשך בכל בוקר.
 
 
זה האיש שהסית
ופילג את העם,
וארבע פעמים לא קיבל את קולו.
ובעתידו של האיש
וועדות חקירה
על קורונה, על גז, צוללות, ומה לא.
וליריביו היושבים סביב שולחן ממשלה
כמה סיפורים עוד וודאי השאיר לגלות.
 
זה האיש שעסק בוועדת הכספים
באמצע משבר לאומי – בכיסו הפרטי.
זה האיש – שחושב שהוא מנהיג המונים –
הוא מועמד צולע עם קלון משפטי.
 
 
הוא יחוג סביב ראשך,
רעב ורזה,
כמו תן שטעם שלטון לא שוכח.
עם סמוטריץ' ובן גביר
יירק שנאה מהפה,
אך זה לא כלב נושך – רק כלב נובח.
העוף הדורס הזה כבר זקן ועייף.
הוא זקן ועייף. זה רק נשר קירח.
 
כי טפריו כבר קהים ומקורו התרופף.
גם אדלסון כבר לא ישלח מזומן.
כי בנימין נתניהו כבר זקן ועייף.
זהו נשר קירח מכאן ומכאן.

שמחו בחורים, כי נגמר

 שיערנו סתור וחרוך
וכמעט כבר נואשנו אמש.
כי תמיד הלילה חשוך
קצת לפני עלות השמש. 
אך הנה עם בוא הזריחה
העולם שוב בהיר ומואר
ונשמעת אנחת רווחה:
"שימחו, בחורים - כי נגמר."

כי נגמר. כי זה תם. כי צרחות הטירוף
שהיו כבר פיסה מן הנוף,
נמוגות כמו חלום מסוייט ורדוף
כמו זכר גלים על החוף.
וניצחנו היום, אולי, רק את האיש.
ואת זה עלינו לזכור, לא לשכוח. 
המאבק לפנינו עוד ארוך ומתיש - 
אך היום מותר לנו, גם, קצת לשמוח.

ואכן המסע שלנו עדיין לא תם
וסדרי בראשית לא הפכנו.
לא מנוחה ללוחם, לא גאולה לעולם,
אין בנצחון שנצחנו. 
אך אל תתפתו, חבריי הקוראים,
למשוך כתפיכם בייאוש.
כי הוכחתם, מול פני עסקנים ושרים,
את נצחון הציבור הנחוש.

כי מתחתם היום בחול את הקו.
כי פדיתם את כבוד האומה. 
כי יריב מסוכן וחבר שריו,
יורדים כעת מן הבמה. 
כי מיריב מסוכן ונחוש,
ומברית חשודים מלוכדת,
ממלתעות של אובדן וייאוש - 
חילצנו אותך - מולדת. 


כי מיריב מסוכן ונחוש,
ומברית חשודים מלוכדת,
ממלתעות של אובדן וייאוש - 
חילצנו אותך, מולדת. 

כי נגמר. כי זה תם. כי צרחות הטירוף
שהיו כבר פיסה מן הנוף
נמוגות כמו חלום מסוייט ורדוף,
כמו זכר גלים על החוף.

כי הנה, עם בוא הזריחה
העולם שוב בהיר ומואר.
ונשעמת אנחת רווחה:
"שימחו, בחורים - כי נגמר."

משהו חדש מתחיל

השקתו השבוע של דבר ראשון, יורשו הרוחני של עיתון דבר הותיק, מחזקת את התחושה שתהליכים טובים ובריאים עוברים על החברה הישראלית, עמוק מתחת לגלי האפסיים שנראים לעין.

הלילה כהה והצללים משחירים,
זה היום הכי קר בשנה.
המדון נואם והתנים דוהרים
בשלוליות סוערות של שנאה.
ההנהגה מופקרת, גם מנהיג גם שרים,
והייאוש מתפשט לכל בית,
וניתן להבחין בין הדים מוזרים,
בייללת התן וצילו של העיט.

כן, הלילה שחור והעננים בלי בושה
מטילים צל עמוק ומבחיל
אך מבעד לחושך מחלחלת תחושה - 
משהו חדש מחכה להתחיל.

עוד השטח שחור והצללים מחניקים,
והאומה - היא טרודה ודואבת.
אך מתחת לשטח, הזרמים עמוקים,
והאדמה שמעל כבר רועדת.
כך צעירים שזעקו כאבם ברחובות,
ומצאו לא מנהיג ולא קשב,
שינסו מותניהם והחלו לבנות
חברה של מופת לעת ערב.
כך תנועות הנוער, שכבר נדמו עייפות,
כשריד מימים רחוקים,
שלא נותר לו עוד אלא הדי פעולות
וטיולי הרים מזדמנים,
מצאו בעצמן עוד כוחות חדשים,
לרעוד ולגעוש ולרגוש,
וכחלוץ הסמוק בעוצמת נעורים,
כמו אז, התייצבו שוב בראש.

ואל מול ממשלה מפקירה, מפלגת,
נגד עובדים, הגנה או קביעות,
לפתע גם יאפים נושאי עניבה ומקלדת
התאגדו בסניפי הסתדרות.

ובערים מוזנחות ושכונות מופקרות
שנשמטו מאחריות המדינה,
בן שרים זוטרים ומועמדים לבחירות,
רכבו על גלים של שנאה,
שוב נערים עבריים, זקפו ראש וקומה,
וסעדו לגר ואלמן.
ברחמיהם הם פודים את כבודה של אומה,
בלקחים ששכחנו מזמן.

ומארכיון עיתונות העלייה השלישית,
כמו דור הנפילים לפניהם,
כזכרון עשייה שקדנית, חרישית
עיתון דבר שוב קם ונוהם -
ללא חסדי איל הימורים מממן,
בתנאי תקציב דל ובצורת,
הבחורים על העט נעמדו שוב הכן
מול זרועות הליכוד בתקשורת.

כן, הלילה שחור והעננים בלי בושה
מטילים צל עמוק ומבחיל
אך מבעד לחושך מחלחלת תחושה - 
משהו חדש מחכה להתחיל.

המדון נואם והתנים דוהרים
בשלוליות סוערות של שנאה.
הלילה כהה והצללים משחירים,
זה היום הכי קר בשנה.

אך מבעד לצל, מבעד לחושך,
עומד לעלות לו היום.
וכשתופיע השמש כמבעד לאובך,
נתרגל שוב בין רגע לחום.
כשראש ממשלה, אחראי, מיושב,
לא איש של מדון ושל ריב,
ינהל במתינות את חבר שריו,
במקום לשסות כל אזרח באחיו -
כשדגל גאה, כחול ולבן,
יתנופף שוב בכבוד בין אומות,
ושגרירי ישראל שוב ישבו לשולחן
ללא איומי חרמות -
כששרי אוצר ושרי כלכלה,
בשטף מילים ושפתיים,
לא עוד יגיבו במעין חלחלה
לעובד שעומד זקוף כתפיים -

כמו לילה כבד שהקיץ לו, פתאום,
כמו חלום מסוייט שנמוג,
כך נביט בתמיהה ממחר על היום,
במבט מבוייש ונבוך.

כן, הלילה שחור והעננים בלי בושה
מטילים צל עמוק ומבחיל
אך מבעד לחושך מחלחלת תחושה -
משהו חדש מחכה להתחיל.

העתיד כבר בשער בלבוש מהודר,
כתיקון להווה האיום.
כן, זה יקרה מחרתיים אם לא מחר,

ומוטב על מחר - כבר היום. 

שלוש דקות

שרי הממשלה הופתעו לגלות השבוע שנתניהו הגיע לישיבתה השבועית של הממשלה עם מכשיר חדש - שעון עצר גדול שהוצב במרכז השולחן ומנה אחורה שלוש דקות מרגע שהתחיל כל שר בדבריו. השרים, שביניהם לבין נתניהו ולבין עצמם לא שוררים יחסי שיתוף פעולה ואחדות הדרך גם בימים כתיקונם, נאלצו להתאים את הדיון בענייני משרדם למגבלת הזמן החדשה, והתבשרו שהחל מהשבוע הבא יותקנו צגים על קירות החדר שיציגו את מניין השניות שנותר לכל דובר.
כך נאלץ שר הפנים לקטוע את דבריו באמצע סקירת ההסכמים עם סין, והשר לבטחון פנים, שבימים אלו משרדו מתמודד ללא הצלחה עם גל פיגועי הדקירה ועם תופעות הלינץ' שנלוו אליו, נתבקש על ידי ראש הממשלה לקצר את דבריו.


שר האוצר הוא תפקיד אחראי,
אך מלא בעיות כרימון.
משבר דיור מנופח, נוראי,
גם מיסוי כבד. גרעון.
אך שר האוצר הוא מנהלן רציני,
וראשו מלא תוכניות.
היום יביאן לאישור מדיני.
בשלוש דקות או פחות.

גם השר ארדן מחכה לתורו,
ופניו נפולות וקודרות.
בטחון הפנים קורס תחת ידו,
והוא עומד נטול פתרונות.
מול גל הדקירות שפשה בערים,
רציחת חשודים ברחובות,
הוא ייתן דין וחשבון לחבריו השרים,
בשלוש דקות או פחות.

וגם שר כלכלה שפינה מקומו
מלא הרהורים וחשש.
מתווה הגז שנדחף לגרונו
הוא כאיום שטרם מומש.
כי ניחוח עולה מאישור כוחני,
של שוחד, פלילים וגניבות.
והשר ידרוש דיון רציני.
בשלוש דקות או פחות.


שעון גדול, אדום, מהבהב,
הוצב על שולחן ממשלה.
הוא מספר באופן ברור וכואב
את מקור התסבוכת כולה.

החמאס על גבולנו, המשק נפרם,
גם הבטחון החסר ברחובות.
הממשלה תדון היום בכולם.
בשלוש דקות או פחות.

חייל צה"ל אחד

סערה קטנה התפתחה אמש ברשת לאחר שאברי גלעד, נציג הקונצנזוס מטעם עצמו, נזף בראיון בפעילת זכויות אדם והציג לה שאלה רטורית מלאת להט פטריוטי - "מה עדיף, חייל צה"ל אחד הרוג או אלף לא מעורבים עזתים הרוגים", כשהוא משוכנע בלהט שכל ישראלי יבחר במות העזתים, אפילו לא מעורבים, נשים גברים וילדים, ואפילו אלף מהם.


אני  חייל  צה"ל  אחד.
חייל  מילואים  מזדמן.
בשמי התפלפל אברי גלעד,
ועל חיי הוא ניסה להגן.
ואם עד כה דיבר הוא לבד,
עכשיו אני אדבר פה, גם כן.


אז אומר זאת אחת נחרצות,
ולא אחזור על כך שוב בשנית.
אני רוצה להמשיך ולחיות,
אבל תהייה זו צוואתי הרשמית:
אם תעמדו מול כאלה ברירות-
אל תהרגו אלף עזתים בשמי.




ומסרו נא לאברי גלעד,
שמתפרנס כה יפה ממילים,
שאני רק חייל צה"ל אחד.
אבל כמוני ישנם אולי עוד חיילים.
ואם אלו שתי הברירות הן, בלבד,
אנחנו נבחר בילדים החיים.

משהו חדש מתחיל

הלילה כהה והצללים משחירים,

זה היום הכי קר בשנה.

המדון נואם והתנים דוהרים

בשלוליות סוערות של שנאה.

ההנהגה מופקרת, גם מנהיג גם שרים,

והייאוש מתפשט לכל בית,

כמדינה מתפוררת, בהדים מוזרים –

וניתן להבחין, בצילו של העיט,

גם בהבטחה המופרת –  זנוחה בין פגרים,

שוכבת יונה בין עלי הזית.

כן, הלילה שחור והעננים בלי בושה

מטילים צל עמוק ומבחיל

אך מבעד לחושך מחלחלת תחושה –

משהו חדש מחכה להתחיל.

עוד השטח שחור והצללים מחניקים,

והאומה, היא טרודה ודואבת.

אך מתחת לשטח, הזרמים עמוקים,

והאדמה שמעל כבר רועדת.

כך צעירים שזעקו כאבם ברחובות,

ומצאו לא מנהיג ולא קֶשֵב,

שינסו מותניהם והחלו לבנות

חברה של מופת לעת ערב.

כך תנועות הנוער, שכבר נדמו עייפות,

כשריד מימים רחוקים,

שלא נותר לו עוד אלא הדי פעולות

וטיולי הרים מזדמנים,

מצאו בעצמן עוד כוחות חדשים,

לרעוש ולגעוש ולרגוש,

וכחלוץ הסמוק בעוצמת נעורים,

כמו אז, התייצבו שוב בראש.

ואל מול ממשלה מפקירה, מפלגת,

נגד עובדים, הגנה, או קביעוּת,

לפתע גם יאפים נושאי עניבה ומקלדת

התאגדו בסניפי הסתדרות.

ובערים מוזנחות ושכונות מופקרות

שנשמטו מאחריות המדינה,

בָּן שרים זוטרים ומועמדים לבחירות,

רכבו על גלים של שנאה,

שוב נערים עבריים, זקפו ראש וקומה,

וסעדו לגר ואלמן.

בשובם הם פדו את כבודה של אומה,

ואולי בעצם היו כל הזמן.

ובמערכת בחירות שהקדימה זמנה,

במהלך שנדמה אז זניח,

שוב התייצבו כל רוכלי השנאה –

אך נדמה ששוב לא יוכלו להשפיע.

כי כשראש ממשלה שוב מתנאם

על איראן, על בוגדים או על דעאש,

קהלו זו הפעם דווקא לא מתרשם,

הוא אינו מאזין כבר לרעש.

 כן, הלילה שחור והעננים בלי בושה

מטילים צל עמוק ומבחיל

אך מבעד לחושך מחלחלת תחושה –

משהו חדש מחכה להתחיל.

המדון נואם והתנים דוהרים

בשלוליות סוערות של שנאה.

הלילה כהה והצללים משחירים,

זה היום הכי קר בשנה.

אך מבעד לצל, מבעד לחושך,

עומד לעלות לו היום.

וכשתופיע השמש כמבעד לאובך,

נתרגל שוב בין רגע לחום.

כשראש ממשלה, אחראי, מיושב,

לא איש של מדון ושל ריב,

ינהל במתינות את חבר שריו,

במקום לשסות כל אזרח באחיו –

כשדגל גאה, כחול ולבן,

יתנופף שוב בכבוד בין אומות,

ושגרירי ישראל שוב ישבו לשולחן

ללא איומי חרמות –

כששרי אוצר ושרי כלכלה,

בשטף מילים ושפתיים,

לא עוד יגיבו במעין חלחלה

לעובד שעומד זקוף כתפיים –

כמו לילה כבד שהקיץ לו, פתאום,

כמו חלום מסוייט שנמוג,

כך נביט בתמיהה ממחר על היום,

במבט מבוייש ונבוך.

 כן, הלילה שחור והעננים בלי בושה

מטילים צל עמוק ומבחיל

אך מבעד לחושך מחלחלת תחושה –

משהו חדש מחכה להתחיל.

העתיד כבר בשער בלבוש מהודר,

כתיקון להווה האיום.

כן,  זה יקרה מחרתיים אם לא מחר,

ומוטב על מחר – כבר היום.