יום רביעי, 11 בנובמבר 2015

שלוש דקות

שרי הממשלה הופתעו לגלות השבוע שנתניהו הגיע לישיבתה השבועית של הממשלה עם מכשיר חדש - שעון עצר גדול שהוצב במרכז השולחן ומנה אחורה שלוש דקות מרגע שהתחיל כל שר בדבריו. השרים, שביניהם לבין נתניהו ולבין עצמם לא שוררים יחסי שיתוף פעולה ואחדות הדרך גם בימים כתיקונם, נאלצו להתאים את הדיון בענייני משרדם למגבלת הזמן החדשה, והתבשרו שהחל מהשבוע הבא יותקנו צגים על קירות החדר שיציגו את מניין השניות שנותר לכל דובר.
כך נאלץ שר הפנים לקטוע את דבריו באמצע סקירת ההסכמים עם סין, והשר לבטחון פנים, שבימים אלו משרדו מתמודד ללא הצלחה עם גל פיגועי הדקירה ועם תופעות הלינץ' שנלוו אליו, נתבקש על ידי ראש הממשלה לקצר את דבריו.


שר האוצר הוא תפקיד אחראי,
אך מלא בעיות כרימון.
משבר דיור מנופח, נוראי,
גם מיסוי כבד. גרעון.
אך שר האוצר הוא מנהלן רציני,
וראשו מלא תוכניות.
היום יביאן לאישור מדיני.
בשלוש דקות או פחות.

גם השר ארדן מחכה לתורו,
ופניו נפולות וקודרות.
בטחון הפנים קורס תחת ידו,
והוא עומד נטול פתרונות.
מול גל הדקירות שפשה בערים,
רציחת חשודים ברחובות,
הוא ייתן דין וחשבון לחבריו השרים,
בשלוש דקות או פחות.

וגם שר כלכלה שפינה מקומו
מלא הרהורים וחשש.
מתווה הגז שנדחף לגרונו
הוא כאיום שטרם מומש.
כי ניחוח עולה מאישור כוחני,
של שוחד, פלילים וגניבות.
והשר ידרוש דיון רציני.
בשלוש דקות או פחות.


שעון גדול, אדום, מהבהב,
הוצב על שולחן ממשלה.
הוא מספר באופן ברור וכואב
את מקור התסבוכת כולה.

החמאס על גבולנו, המשק נפרם,
גם הבטחון החסר ברחובות.
הממשלה תדון היום בכולם.
בשלוש דקות או פחות.

יום ראשון, 21 ביוני 2015

חייל צה"ל אחד

סערה קטנה התפתחה אמש ברשת לאחר שאברי גלעד, נציג הקונצנזוס מטעם עצמו, נזף בראיון בפעילת זכויות אדם והציג לה שאלה רטורית מלאת להט פטריוטי - "מה עדיף, חייל צה"ל אחד הרוג או אלף לא מעורבים עזתים הרוגים", כשהוא משוכנע בלהט שכל ישראלי יבחר במות העזתים, אפילו לא מעורבים, נשים גברים וילדים, ואפילו אלף מהם.


אני  חייל  צה"ל  אחד.
חייל  מילואים  מזדמן.
בשמי התפלפל אברי גלעד,
ועל חיי הוא ניסה להגן.
ואם עד כה דיבר הוא לבד,
עכשיו אני אדבר פה, גם כן.


אז אומר זאת אחת נחרצות,
ולא אחזור על כך שוב בשנית.
אני רוצה להמשיך ולחיות,
אבל תהייה זו צוואתי הרשמית:
אם תעמדו מול כאלה ברירות-
אל תהרגו אלף עזתים בשמי.




ומסרו נא לאברי גלעד,
שמתפרנס כה יפה ממילים,
שאני רק חייל צה"ל אחד.
אבל כמוני ישנם אולי עוד חיילים.
ואם אלו שתי הברירות הן, בלבד,
אנחנו נבחר בילדים החיים.

יום שני, 16 במרץ 2015

משהו חדש מתחיל

הלילה כהה והצללים משחירים,
זה היום הכי קר בשנה.
המדון נואם והתנים דוהרים
בשלוליות סוערות של שנאה.
ההנהגה מופקרת, גם מנהיג גם שרים,
והייאוש מתפשט לכל בית,
כמדינה מתפוררת, בהדים מוזרים –
וניתן להבחין, בצילו של העיט,
גם בהבטחה המופרת –  זנוחה בין פגרים,
שוכבת יונה בין עלי הזית.

כן, הלילה שחור והעננים בלי בושה
מטילים צל עמוק ומבחיל
אך מבעד לחושך מחלחלת תחושה –
משהו חדש מחכה להתחיל.

עוד השטח שחור והצללים מחניקים,
והאומה, היא טרודה ודואבת.
אך מתחת לשטח, הזרמים עמוקים,
והאדמה שמעל כבר רועדת.
כך צעירים שזעקו כאבם ברחובות,
ומצאו לא מנהיג ולא קֶשֵב,
שינסו מותניהם והחלו לבנות
חברה של מופת לעת ערב.
כך תנועות הנוער, שכבר נדמו עייפות,
כשריד מימים רחוקים,
שלא נותר לו עוד אלא הדי פעולות
וטיולי הרים מזדמנים,
מצאו בעצמן עוד כוחות חדשים,
לרעוש ולגעוש ולרגוש,
וכחלוץ הסמוק בעוצמת נעורים,
כמו אז, התייצבו שוב בראש.



ואל מול ממשלה מפקירה, מפלגת,
נגד עובדים, הגנה, או קביעוּת,
לפתע גם יאפים נושאי עניבה ומקלדת
התאגדו בסניפי הסתדרות.

ובערים מוזנחות ושכונות מופקרות
שנשמטו מאחריות המדינה,
בָּן שרים זוטרים ומועמדים לבחירות,
רכבו על גלים של שנאה,
שוב נערים עבריים, זקפו ראש וקומה,
וסעדו לגר ואלמן.
בשובם הם פדו את כבודה של אומה,
ואולי בעצם היו כל הזמן.
ובמערכת בחירות שהקדימה זמנה,
במהלך שנדמה אז זניח,
שוב התייצבו כל רוכלי השנאה –
אך נדמה ששוב לא יוכלו להשפיע.
כי כשראש ממשלה שוב מתנאם
על איראן, על בוגדים או על דעאש,
קהלו זו הפעם דווקא לא מתרשם,
הוא אינו מאזין כבר לרעש.

 כן, הלילה שחור והעננים בלי בושה
מטילים צל עמוק ומבחיל
אך מבעד לחושך מחלחלת תחושה –
משהו חדש מחכה להתחיל.

המדון נואם והתנים דוהרים
בשלוליות סוערות של שנאה.
הלילה כהה והצללים משחירים,
זה היום הכי קר בשנה.




אך מבעד לצל, מבעד לחושך,
עומד לעלות לו היום.
וכשתופיע השמש כמבעד לאובך,
נתרגל שוב בין רגע לחום.
כשראש ממשלה, אחראי, מיושב,
לא איש של מדון ושל ריב,
ינהל במתינות את חבר שריו,
במקום לשסות כל אזרח באחיו –
כשדגל גאה, כחול ולבן,
יתנופף שוב בכבוד בין אומות,
ושגרירי ישראל שוב ישבו לשולחן
ללא איומי חרמות –
כששרי אוצר ושרי כלכלה,
בשטף מילים ושפתיים,
לא עוד יגיבו במעין חלחלה
לעובד שעומד זקוף כתפיים –
כמו לילה כבד שהקיץ לו, פתאום,
כמו חלום מסוייט שנמוג,
כך נביט בתמיהה ממחר על היום,
במבט מבוייש ונבוך.

 כן, הלילה שחור והעננים בלי בושה
מטילים צל עמוק ומבחיל
אך מבעד לחושך מחלחלת תחושה –
משהו חדש מחכה להתחיל.


העתיד כבר בשער בלבוש מהודר,
כתיקון להווה האיום.
כן,  זה יקרה מחרתיים אם לא מחר,

ומוטב על מחר – כבר היום.

יום שישי, 13 בפברואר 2015

שיר ולנטיינ'ס אחר

הו, כמה אהבתי אותך, שולמית,
וכמה מכאיב כך אותך לאהוב,
כאהבת רחל, רחוקה, ביישנית,
לבן דודה הנשוי, יעקב.

הו, כמה אהבתי אותך, שולמית,
איך הסמקתי לשמע דברייך.
כשקולך העליז, המחבק ככרית,
הצטחק לו עם כל חברייך.

הו, כמה אהבתי אותך, שולמית.
מהצד. בהסתר. מרחוק.
איך חלמתי אותך כבת זוג אביבית
לשיחה, לליטוף ולצחוק.

הו, כמה אהבתי אותך, שולמית.
כשהבטתי בך כך, בהסתר.
איך חייכת ופרחת לך כמו כלנית
כשהוא בא לחדרך, לבקר.


הו, כמה שנאתי אותו, שולמית.
את בן זוגך הגאה. המנצח.
מסרי נשיקה גם בשמי, שולמית.

מסרי לו יום אהבה שמח.

יום רביעי, 28 בינואר 2015

שיר אהבה

הו, כמה אהבתי אותך, שולמית,
את המבט הניבט בעינייך,
בעודי חולם להעביר יד אדנותית
ולאחוז בה בכל גבעותייך.
את יפה, שולמית, בעוצמה וברוך,
ואוהָב אותך עד אשתגע. 
רק אפך הגרמי, המכוער, הארוך,
הוא דוחה בעיניי, ופוגע.



כמה אוהֵב הוא את אדמת המולדת.
את צללי הטרשים בגבעות.
לו רק הייתה ישראל נולדת,
עם כמה ישראלים פחות.
כי נפתלי בנט מינה את עצמו,
במינוי מתרברב ואלים,
לשומר הסף של אהבה לעמו,
והוא מחלק לכולם ציונים.



הו, כמה אהבתי אותך, שולמית,
וחלמתי חלומות סוערים
על היום בו תהיי רק שלי, אמונית,
ותגדעי מחזרים אחרים.
אהבתי אותך, את כולך, כמקנא
ולא אשנה בך דבר.
רק אגזור שערך, ואני גם קצת שונא, 
את מראה פנייך המכוער.



האם מי ששונא את תושבי תל אביב,
ובז לתושבי חיפה,
ששונא קיבוצים, ואת הכפרים שסביב,
והחילוניות בעיניו היא חרפה -
האם מי ששונא את מצביעי השמאל,
ומדיר את היהדות הרפורמית,
ואת אחיו הדרוזים למשפחת השכול
הוא פוטר כטרדה אמורפית -
האם מי ששונא את ערביי ישראל
ושונא את ההתיישבות העובדת -
האם מי ששונא כל כך הרבה ישראלים,
יכול בכלל לטעון לאהבת המולדת?



הוא כמה אוהֵב אותך, ישראל,
כבוד השר, באמת ובתמים.
הדבר היחידי שהוא קצת לא סובל,
הוא את כל אחיו, הישראלים.