יום שישי, 26 באוקטובר 2012

סך חלקיו

בין כותרות מתרפקות על התחלה משותפת
אי שם במרתפי הליכוד,
לאזהרות נרעשות ממפלגה מסוכנת
המתהדרת בתואר 'אחדות',
עוד לא יבש הדיו על הסכם איחודים
שנוסח רק לפני דקותיים,
ואין כבר מה להוסיף להררי המילים
ששפכו פרשנים על השניים.


במדינה המורגלת בבריתות מבוזות
שאין בן לא כבוד, לא תבונה,
הצליחה לבלוט לה הפארסה הזאת
המתהדרת בטובת המדינה.
עוד לא הספקנו לכתוב על האיחוד המשולש
ועל שובו של גנב שלמונים,
והנה הודיע הליכוד המותש
על איחוד עם הכושלים בַּשרים.


עם שר החוץ הזועף שהבעיר מדורות
כל אימת שניתן לו מרקע
ושר תשתיות ששירת את ההון
נאמן כֵּמו עבד נרצע.
ועם שר תיירות, כמו תייר בעצמו,
שלבש משקפיים שחורים,
כדי להסתיר מפקידיו שאת ערב אתמול
הוא בילה במסיבת שיכורים.


זו התגבורת שביקש לקבל הליכוד.
אכן הרכב אנושי מנצח.
ונדמה שתשלום עבור כבודו האבוד
יאפשר את סיעתו לנפח.
אך ארבעים ושניים חברי כנסת יוצאים,
שעומדים שוב לבחירות הציבור -
איזו בשורה בפיהם הם נושאים?
איזה מסר מאוחד וברור?


בלי מסר אחד ובלי מנהיג מאחד,
מין ספינה גדולה של סיעות,
הם מתקדמים בבטחון עצמי מהדהד
ומציגים מרכולתם לבחירות.
          כבר אין מה להוסיף לרסיסי המילים
          שפיזרו פרשנים כרימון.
          אם כך רק נוסיף כאן עוד שני משפטים:
          זה הטוב שלכם?
          Bring it on!

יום שבת, 20 באוקטובר 2012

אנשי ציבור

טור זה מתכתב עם דברים דומים שנכתבו כאן בעבר בטור בן אליעזר שוכב בבית החולים שפורסם ב-18.3.2011.

כשיצא העם לרחובות אשתקד
לדרוש ולמחות ולצעוק,
כבר היה אז ציבור אנשים ששקד
על תכנית של רוע וצחוק.
אנשים שהונו את העם האומלל,
שהונהג במרמה ומרמור.
כי מסתבר שלא היו אנשים כלל וכלל
מסתבר שהיו הם אנשי הציבור.

כשאב מנומס ויקיר המדינה
תבע את בנו מצינוק,
והארץ נתנה לו כתף ודמעה
ביום מיוחד ומתוק,
הרי הובלנו בכחש ונמכרנו בחסר.
האמת הוסתרה מאיתנו.
כי לא אב מסור העביר המסר,
הוא לא היה כלל אדם משלנו.

כי כל אותן הדמויות שלבשו פני אנשים,
הנה נאלצו להסיר מסיכות.
והנה נחשפו בבגדים חדשים,
והתברר שגם הם מעמדים לבחירות.
כי בעולמנו שלנו, הציני - הרע,
נדמה שמתחנו מזמן קו ברור,
שמפריד הפרדה נחרצה ובצורה,
בין אדם אמיתי לבין איש ציבור.



למודי אכזבות ושבעים משקרים,
מזמן כבר הקשחנו ליבנו.
ולכוכבי רשימות, חדשות לבקרים,
לא נואיל להשאיל את אוזננו.
אך אם לבנו אטום ואוזננו סתומה
הרי גם ידינו הותרנו קשורות -
כי כל מועמד שעולה לבמה,
נפסל ברגע שרץ בבחירות.

עולמנו שלנו הוא ציני. הוא רע.
והוא רע, במקצת, בגללנו.
כי כשיצרנו את זו ההפרדה הברורה
ויתרנו על עיקר תקוותנו.
מאה עשרים חברים יושבים במשכן,
מי הגון, מי חרוץ, מי נבון.
גם אנשים ראויים המיתמרים משכמם
הפועלים באמונה וחזון.

שליחי הציבור הם ביקשו להיות.
ואנחנו - ציבור הזקוק לשליחים.
וזה מנהגנו לסקול נציגי מפלגות
שהותירנו, עד הנה, קרחים.
מנהגנו לחשוד בשתילים ופקעות,
שהותיר את הגן בלי פרחים.

יום שבת, 13 באוקטובר 2012

שיר ולהבה

החצוצרה שוב קוראת, התופים רועמים,
הדגלים נמשכים ממחסן.
היוטות נטוות והשלטים נפרשים,
האותיות נמתחות במקומן.
והגייסות מתפקדים, לקראת יום הבחירות,
הם קמים ומזדקפים לקריאה.
מסתדרים בטורים, בפאתי קלפיות,
לשלשל את קולם לספירה.

הבחירות שוב באופק, והמילים נמרצות,
והבטחות מוּצאוֹת ממחסן.
הן הבטחות יד שנייה, משומשות ומרוטות,
והן חוזרות להשמיע קולן.

שר חוץ לא יוצלח שוב יצֵא לרחובות,
וישָמַע כמבשר מהפך.
ושר פנים שכלא ילדים וילדות
ישמע שוב רחום וגם רך.

שר האוצר, חבול ומרוט,
יחלום הצלחות בקול רם.
ושרת התרבות, בקול נלהב ולהוט,
תלהג על מולדת ועם.
שר ביטחון שוב יסביר בפרוטרוט
על מנהיג שנחשב מנותק,
והשר מרידור יתרץ בזוטות
מצב מדיני משותק.

זהו יום הבוחר, המרעיד באימה,
שרים היושבים בכיסאם-
וכך הם יוצאים לפטפט לאומה
על תרומתם למולדת ועם.
ועַם וּמולדת, שבעי פטפוטים,
שבעי תקוות שכזבו,
הם מסיטים מבטם ואינם מקשיבים,
הם שבעי כוכבים שכַּבו.

הם שבעי כוכבים ושבעי אכזבות.
אך ניבט להם אופק בהיר.
כי נדמה שהפעם, שהפעם הזאת,
יש שינוי שנישא באוויר.
הייאוש השקט, חסר התקווה,
שהתרגלנו לשייך לבחירות,
מתחלף לאיטו בשיר ולְהָבַה,
שעתידים לחשמל כיכרות.

כי בפעם הזו, לראשונה זה דורות,
עומדים זה מול זו בזירה,
שני חזונות נפרדים ותפישות נבדלות,
כערכים העומדים לבחירה.
כי בפעם הזו, צעירים נחושים,
שיצאו לזעוק זעמם,
נושאים עיניהם, וברבבות של פתקים,
הם מתעקשים להשמיע קולם.

הם ילדי הירח, הם דור הנרות,
הם הבטחה שהבטחנו מזמן.
והנה הם באו, חגורי אמונה ותקוות,
להשיב טענות למקומן.
הם עומדים ברחובות, הם יושבים מול מרקע,
הם לוטשים עיניים לכנסת.
נושאים מקלדות וחמושים בזעקה,
ובנחישות שאינה מתנצלת.

הייאוש השקט, חסר התקווה,
שנדמה גמור ומנוי,
מתחלף לאיטו בשיר ולהבה,
ובתביעה נחושה לשינוי.
מאה ימים נותרו עד בחירות,
מאה ימים קצרצרים.
ואומה שתבעה עתידה ברחובות
נדרשת לדין ודברים.

          אומה שתבעה עתידה ברחובות
          והנה - העתיד כבר הקדים.

יום שישי, 5 באוקטובר 2012

חילופי דורות

בכל דור ודור עובר השרביט
מהאם שהניעה לבן שהביט
מאב לבתו, בגאווה תהומית
בטפיחה על השכם או הפיכה מדינית.
וכל דור ודור נעמד אל העול,
ומוביל את ארצו אל מחר מאתמול.


דור הנפילים ואחריו דור תש"ח
שנטעו את השתיל שצמח וצמח,
שאילפו את הארץ ופרצו בה חרך
של אור, ושל חוק ושל דין מבורך.
שהשאירו חותם על דפי הספרים.
שנאספו אל הארץ מקצות הימים.


שנאספו אל הדגל ונאספו למלוכה
בכל תחומי החיים הם נשאו הצלחה,
בהגנת היישוב ובכיבוש המלאכה,
ותקומה לאומית הם נשאו בברכה.
וכשירדו מבמה בסיום תפקידם,
הם בנו את הארץ ובנו את העם.


מדור לדור הלפיד מועבר
ואחרי המייסדים עלה הצבר
שכבש ופרץ ובָּנה וקבר
שטמן צינורות באדמת המדבר.
שהקים בארצו חברה של מופת
עם ספר ודרך, עם חרב ואת.


זו הירושה שקיבלתם, אמהות ואבות.
חברה של מופת, עם דרך ואות,
מצויה בתנופה וממתינה לבאות
כשעליתם אתם לתפקידכם בבמות.
ונדמה היה שדרככם ממתינה,
כשאחזתם בהגה לפני שלושים שנה.


שלושים שנים של עשייה מבולבלת
עשייה בלי תכנית או מטרה מקובלת
בלי חזון משותף לאחד עם ומולדת
סביב עשייה לאומית, או תכנית או תוחלת.
ובשלושים שנים של התקוטטות לאומית,
התחלפה התקווה באדישות עקשנית.


מעמד הביניים נשחק כאן עד דק.
מורה או שוטר מתפרנסים במחנק.
מעמד דיפלומטי הורע ונמחק,
והגוש בגרון כבר הפך למוצק.
ומה תוכלו להראות בתמורה?
השקל הפך למטבע בר המרה.


כנסת מופקרת איבדה את כבודה,
השלום שהתחלתם הוא תקווה אבודה,
אלפים מופקרים לקבלני עבודה
וכל ניסיון לשינוי מוכתר כבגידה.
אך קו טלפון מקבלים היום ללא תור,
ומט"ח לא מוכרים כבר בשוק השחור.


המדינה בה גדלנו היא חזון מתרחק,
המרחב הפוליטי מצטמק ונמק,
צניעות ציבורית היא זכרון מתרפק,
סחורה נדירה ששוב אין לספק.
אז סלחו נא, הורינו, אם נדרוש השרביט.
כי תורנו הקדים, והוא בא בתזזית.


תורנו לקחת ולאחוז במושכות
לערוך ללא טקס חילוף של דורות,
ובתזזית נעורים שמרעידה עולמות
יתיישבו מול ההגה ילדי הנרות.
הם נערי הנרות וילדי הירח
והגיע תורם לעמדות המפתח.



     הגיע תורם והם צועקים ברחובות,
     בזעם רועם ולחיים סמוקות,
     בתעוזת נעורים ובריאות מלאות,
     להזרים חיים בעורקיה של הארץ הזאת.
     הם זועקים ברחובות וזועקים בכיכר
     הם תובעים את היום ותובעים את מחר.