יום חמישי, 19 במאי 2011

זכותם הטבעית והמולדת

לפני כשנה סערה הארץ כשהוריהן של תלמידות בית הספר בית יעקב בעמנואל בחרו להכלא ורק שלא לציית להחלטת בג"ץ לסיים את האפלייה העדתית בבית ספרם. כעת, משאנו שומעים שפרשה זו מרימה שוב את ראשה, מן הראוי לומר שוב את הדברים שנכתבו אז, אך טרם פורסמו.


במאה שערים רבה התרועה,
ובעמנואל סוערות הרוחות.
הגברים מובלים שם לכלא,
הנשים מסתתרות בשוחות.
אך רוחם לא נשברת, ורוחם לא לאה
אין חולשה בעיניים נשקפת.
בכניסה אל הכלא הם ילחשו בגאווה,
'נקריב חרותינו למען הצדק'.
וכך יצעדו מלאי אמונה,
בגב זקוף אל שערי הצינוק.
מלאים בצדקת דרכם הקדושה,
במאבק מול רודנותו של החוק.

כאילו לשם כך קמה המולדת
ולשם כך לחמנו על זכויות -
על זכותם הטבעית והמוּ לדת,
לגרום לילדות קטנות לבכות.

ובירושלים נואמים על אומץ רוחם,
והעיתונות תופרת כתרים,
על היהודים האמיצים שבשם תורתם,
אל הכלא, בגאון, הם הולכים.
על זכותם לבחירה, ומאבקם על חינוך,
על עתיד ילדיהם הרכים.
ורק מעטים, נדמה כי זוכרים,
על מה כאן, באמת, מדברים.

כאילו לשם כך קמה המולדת
ולשם כך לחמנו על זכויות -
על זכותם הטבעית והמוּ לדת,
לגרום לילדות קטנות לבכות.

על ילדות קטנות, שנולדו, בלי אשמה,
להורים הלא נכונים.
שעסקנים חרדים, ורבנים בני תמותה,
החרימו מבלי להחרים.
על כיתות נפרדות וחצרות משחקים
שמפרידות בין עדה לעדה.
על ילדות קטנות שבוהות בשערים,
שערים שלהן, אין בָּם כניסה.
על צבע עורם, או המבטא בפיהם,
שמבדילים את הוריהם מן הכלל
ועל רבנים נכבדים, שלא נכמרו רחמיהם
אל ילדות שהוחרמו מקהל.

כאילו לשם כך קמה המולדת
ולשם כך לחמנו על זכויות -
על זכותם הטבעית והמוּ לדת,
לגרום לילדות קטנות לבכות.

יום שישי, 13 במאי 2011

לא מעזים

"בשבוע הבא," פסק השופט החיוור,
"נפגש שוב בשבוע הבא."
והנשיא המורשע יחייך חיש מהר
ויחזור אל ביתו כפי שבא.

כפי שבא – בחליפה אפורה מהודרת,
מלווה בעשרות ידידים.
ולא בָּחולצה הכתומה של בית כלא
אזוק ובין שני סוהרים.

זה האיש שנפסק כי אנס ותקף
שנמצא אשם בריבוי סעיפים
שאת סמלי המדינה חילל וביזה
והורשע בפשעים אלימים.

זה האיש שעמד מול אותו בית משפט
והאזין לשופטים מפרטים
איך שיקר, איך כפה, איך אנס לא אחת
וכבר אז ידע – שהם לא מעזים.

שהם לא מעזים להוציא החלטתם אל הפועל
ולשלוח נשיא אל כלאו
ומשעה שהחליטו ינסו רק לברוח
בהילוך מגומגם ונבוך.

אז יואיל בית הדין ויחליט החלטה.
שיחליט כל החלטה שיבחר.
אך מיום שהחליט – שיעז לאוכפה.
לא שבוע הבא. לא מחר.

מה הטעם בפסק דין נוקב ורהוט
ובגזר דין תקיף ונוקשה,
אם איננו מואיל, באותה נחישות,
לבצעו הלכה למעשה?

מוטב שיבין, אותו שופט מגומגמם –
שבהיסוסו הוא מְבַזה עם שלם.
ומוטב שיחליט, ויפסוק בקול רם,
אם חף הנשיא – או אשם.

ואם אכן הוא אשם והיו דברים מעולם,
אז ייכלא בכלאו – וִיְשַלם.

יום ראשון, 8 במאי 2011

יום הזיכרון

הלילה לא נשכב לישון.
ואם נשכב, לא נישן.
ואם נישן, לא נחלום.
ואם נחלום – אוי לנו,
אילו חלומות נחלום.


הלילה יחלפו במוחנו
רק מראות היום שחלף
מראות פיצוצים
ושריפות
מראות חברים שאינם עוד איתנו


הלילה יחלפו מול עינינו המבקשות למות
פניהם של כל אלה שבקשתם זו
נתמלאה.


הלילה יהדהדו באוזנינו
בקשותיהם האחרות,
הצנועות יותר,
נלחשות בקול ניחר מגרונות
יבשים


הלילה,
אם רק נישן,
נחייה מחדש את אותם רגעים נוראיים,
בוהקים,
של אבידה.

הלילה לא נשכב לישון.
לא נעז.




יום הזיכרון, 2005

יום שני, 2 במאי 2011

נס המלך

בעבר הקדום, עת צבאות ותפארת
היו שלובים זה בזו כשהתייצבו זה מול זה,
ידעו מפקדים כי אם תפסו את הדגל
היו נסוגים אויביהם גם אם התקדמו בשדה.

מחלקות מובחרות שמרו נס המלך,
ומסירתו לאויב הכריזה תבוסה.
וחיילים אמיצים היו מתפזרים מוכי הלם
גם אם כבר הוכו אויביהם ועמדו לקראת מנוסה.


כשפרצו לוחמי הס.י.ל. אל הווילה
והכו את בן לאדן בירייה בראשו,
לנשמות ציניקניות הפעולה כבר הכינה
מה לומר עם בוקר בלחישות יהירות.

לא הוכה האויב, לא הונס אל האופק.
נחתים לא פשטו על בסיסי אימוניו.
לא הוחרם רכושו ונקרע מן הדופן
ובלשים חריפים לא הקפיאו כספיו.


אך כל זאת כבר קרה לא אחת ולא שתיים
בעשר שנים של עימות מאומץ
והאויב כבר הוכה על אפה ואפיים
במבצעים נועזים ובכח נחרץ.

הפלישה הלילית לא נטלה מכוחם,
והאויב לא הוחלש בעמדותיו על הנשק.
אבל כשלוחמי הס.י.ל. עלו חזרה למסוקם,
הם נטלו עימם את דגלו של המלך.


צבאות של תפארת שייכים לתקופות אחרות.
זה שנים שהקרב הוא רק בוץ ואימה.
ואובדנו של הדגל אולי לא מכריע קרבות,
שמוכרעים רק ביזע, בדם וּבְדִמעה.
אך אם אובדנו של הדגל לא מכריע קרבות
הוא עוד חובט במורל ומַכֵּה אמונה.

כי חיילים בשדה ומחבלים במחבוא
נושאים עיניהם אל המלך עדיין.
ואובדנו של הדגל לא מכריע קרבות
אך לעיתים מכתו כואָבַה שבעתיים.
ואל-קאעידא נושא היום עיניו אל דגלו
שכָּך נפל לאויב, והושלך אל המים.