לפני כשנה סערה הארץ כשהוריהן של תלמידות בית הספר בית יעקב בעמנואל בחרו להכלא ורק שלא לציית להחלטת בג"ץ לסיים את האפלייה העדתית בבית ספרם. כעת, משאנו שומעים שפרשה זו מרימה שוב את ראשה, מן הראוי לומר שוב את הדברים שנכתבו אז, אך טרם פורסמו.
במאה שערים רבה התרועה,
ובעמנואל סוערות הרוחות.
הגברים מובלים שם לכלא,
הנשים מסתתרות בשוחות.
אך רוחם לא נשברת, ורוחם לא לאה
אין חולשה בעיניים נשקפת.
בכניסה אל הכלא הם ילחשו בגאווה,
'נקריב חרותינו למען הצדק'.
וכך יצעדו מלאי אמונה,
בגב זקוף אל שערי הצינוק.
מלאים בצדקת דרכם הקדושה,
במאבק מול רודנותו של החוק.
כאילו לשם כך קמה המולדת
ולשם כך לחמנו על זכויות -
על זכותם הטבעית והמוּ לדת,
לגרום לילדות קטנות לבכות.
ובירושלים נואמים על אומץ רוחם,
והעיתונות תופרת כתרים,
על היהודים האמיצים שבשם תורתם,
אל הכלא, בגאון, הם הולכים.
על זכותם לבחירה, ומאבקם על חינוך,
על עתיד ילדיהם הרכים.
ורק מעטים, נדמה כי זוכרים,
על מה כאן, באמת, מדברים.
כאילו לשם כך קמה המולדת
ולשם כך לחמנו על זכויות -
על זכותם הטבעית והמוּ לדת,
לגרום לילדות קטנות לבכות.
על ילדות קטנות, שנולדו, בלי אשמה,
להורים הלא נכונים.
שעסקנים חרדים, ורבנים בני תמותה,
החרימו מבלי להחרים.
על כיתות נפרדות וחצרות משחקים
שמפרידות בין עדה לעדה.
על ילדות קטנות שבוהות בשערים,
שערים שלהן, אין בָּם כניסה.
על צבע עורם, או המבטא בפיהם,
שמבדילים את הוריהם מן הכלל
ועל רבנים נכבדים, שלא נכמרו רחמיהם
אל ילדות שהוחרמו מקהל.
כאילו לשם כך קמה המולדת
ולשם כך לחמנו על זכויות -
על זכותם הטבעית והמוּ לדת,
לגרום לילדות קטנות לבכות.
יפה.
השבמחק