יום רביעי, 28 בינואר 2015

שיר אהבה

הו, כמה אהבתי אותך, שולמית,
את המבט הניבט בעינייך,
בעודי חולם להעביר יד אדנותית
ולאחוז בה בכל גבעותייך.
את יפה, שולמית, בעוצמה וברוך,
ואוהָב אותך עד אשתגע. 
רק אפך הגרמי, המכוער, הארוך,
הוא דוחה בעיניי, ופוגע.



כמה אוהֵב הוא את אדמת המולדת.
את צללי הטרשים בגבעות.
לו רק הייתה ישראל נולדת,
עם כמה ישראלים פחות.
כי נפתלי בנט מינה את עצמו,
במינוי מתרברב ואלים,
לשומר הסף של אהבה לעמו,
והוא מחלק לכולם ציונים.



הו, כמה אהבתי אותך, שולמית,
וחלמתי חלומות סוערים
על היום בו תהיי רק שלי, אמונית,
ותגדעי מחזרים אחרים.
אהבתי אותך, את כולך, כמקנא
ולא אשנה בך דבר.
רק אגזור שערך, ואני גם קצת שונא, 
את מראה פנייך המכוער.



האם מי ששונא את תושבי תל אביב,
ובז לתושבי חיפה,
ששונא קיבוצים, ואת הכפרים שסביב,
והחילוניות בעיניו היא חרפה -
האם מי ששונא את מצביעי השמאל,
ומדיר את היהדות הרפורמית,
ואת אחיו הדרוזים למשפחת השכול
הוא פוטר כטרדה אמורפית -
האם מי ששונא את ערביי ישראל
ושונא את ההתיישבות העובדת -
האם מי ששונא כל כך הרבה ישראלים,
יכול בכלל לטעון לאהבת המולדת?



הוא כמה אוהֵב אותך, ישראל,
כבוד השר, באמת ובתמים.
הדבר היחידי שהוא קצת לא סובל,
הוא את כל אחיו, הישראלים. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה