יום שני, 16 במרץ 2015

משהו חדש מתחיל

הלילה כהה והצללים משחירים,
זה היום הכי קר בשנה.
המדון נואם והתנים דוהרים
בשלוליות סוערות של שנאה.
ההנהגה מופקרת, גם מנהיג גם שרים,
והייאוש מתפשט לכל בית,
כמדינה מתפוררת, בהדים מוזרים –
וניתן להבחין, בצילו של העיט,
גם בהבטחה המופרת –  זנוחה בין פגרים,
שוכבת יונה בין עלי הזית.

כן, הלילה שחור והעננים בלי בושה
מטילים צל עמוק ומבחיל
אך מבעד לחושך מחלחלת תחושה –
משהו חדש מחכה להתחיל.

עוד השטח שחור והצללים מחניקים,
והאומה, היא טרודה ודואבת.
אך מתחת לשטח, הזרמים עמוקים,
והאדמה שמעל כבר רועדת.
כך צעירים שזעקו כאבם ברחובות,
ומצאו לא מנהיג ולא קֶשֵב,
שינסו מותניהם והחלו לבנות
חברה של מופת לעת ערב.
כך תנועות הנוער, שכבר נדמו עייפות,
כשריד מימים רחוקים,
שלא נותר לו עוד אלא הדי פעולות
וטיולי הרים מזדמנים,
מצאו בעצמן עוד כוחות חדשים,
לרעוש ולגעוש ולרגוש,
וכחלוץ הסמוק בעוצמת נעורים,
כמו אז, התייצבו שוב בראש.



ואל מול ממשלה מפקירה, מפלגת,
נגד עובדים, הגנה, או קביעוּת,
לפתע גם יאפים נושאי עניבה ומקלדת
התאגדו בסניפי הסתדרות.

ובערים מוזנחות ושכונות מופקרות
שנשמטו מאחריות המדינה,
בָּן שרים זוטרים ומועמדים לבחירות,
רכבו על גלים של שנאה,
שוב נערים עבריים, זקפו ראש וקומה,
וסעדו לגר ואלמן.
בשובם הם פדו את כבודה של אומה,
ואולי בעצם היו כל הזמן.
ובמערכת בחירות שהקדימה זמנה,
במהלך שנדמה אז זניח,
שוב התייצבו כל רוכלי השנאה –
אך נדמה ששוב לא יוכלו להשפיע.
כי כשראש ממשלה שוב מתנאם
על איראן, על בוגדים או על דעאש,
קהלו זו הפעם דווקא לא מתרשם,
הוא אינו מאזין כבר לרעש.

 כן, הלילה שחור והעננים בלי בושה
מטילים צל עמוק ומבחיל
אך מבעד לחושך מחלחלת תחושה –
משהו חדש מחכה להתחיל.

המדון נואם והתנים דוהרים
בשלוליות סוערות של שנאה.
הלילה כהה והצללים משחירים,
זה היום הכי קר בשנה.




אך מבעד לצל, מבעד לחושך,
עומד לעלות לו היום.
וכשתופיע השמש כמבעד לאובך,
נתרגל שוב בין רגע לחום.
כשראש ממשלה, אחראי, מיושב,
לא איש של מדון ושל ריב,
ינהל במתינות את חבר שריו,
במקום לשסות כל אזרח באחיו –
כשדגל גאה, כחול ולבן,
יתנופף שוב בכבוד בין אומות,
ושגרירי ישראל שוב ישבו לשולחן
ללא איומי חרמות –
כששרי אוצר ושרי כלכלה,
בשטף מילים ושפתיים,
לא עוד יגיבו במעין חלחלה
לעובד שעומד זקוף כתפיים –
כמו לילה כבד שהקיץ לו, פתאום,
כמו חלום מסוייט שנמוג,
כך נביט בתמיהה ממחר על היום,
במבט מבוייש ונבוך.

 כן, הלילה שחור והעננים בלי בושה
מטילים צל עמוק ומבחיל
אך מבעד לחושך מחלחלת תחושה –
משהו חדש מחכה להתחיל.


העתיד כבר בשער בלבוש מהודר,
כתיקון להווה האיום.
כן,  זה יקרה מחרתיים אם לא מחר,

ומוטב על מחר – כבר היום.

אין תגובות:

פרסום תגובה