יום שישי, 28 בדצמבר 2012

הד הצרחות

עם פרשת האב המטלטל שתפסה את הכותרות ושבתה את תשומת לבנו, הטור השבוע הוא מטריד וקשה לקריאה. לא יכולתי שלא לכתוב אותו, אבל אינני יכול להמליץ לקרוא בו.

עדכון: עקב פניות מקוראים השיר הוסר מדף הפייסבוק של מבעד לאובך. ההצצה הזו לעולם הפנימי של רוצח - גם אם לעולמו הפנימי של רוצח דמיוני - הייתה קשה לי למחשבה וכתיבה, ואין ספק שהיא קשה גם לקריאה. בינתיים הוא יהיה זמין כאן לעיונם של קוראים עקשנים.




ילדי מביט בי   מעריסתו הקטנה
ומבט מאשים הוא נועץ בי.
הוא עוד לא מדבר, בשנתו הראשונה,
אך טינתו העזה תחכה לי.
אני רואה בעיניו   המשקפות את עיניי,
את הבוז והלעג הדק,
וידיו הקטנות   מציגות את חיי
כבדיחה לחיוך מתקתק.
"אתה כבר לא ילד. כבר אבא - כבר איש"
הוא צוחק כאילו סיפר לי בדיחה,
"אך כל חייך הם כקורי עכביש,
לעומת מה שהוריך היו, כשהיו בגילך".

אני מתרחק מהמיטה הקטנה ונסוג,
מנסה להעלם בפינה,
אבל המרחק הזעיר   לא עוצר כעסו,
והוא משמיע עוד קול רטינה.
אני רץ וצועק  כדי להשתיק ביקורתו,
אך הוא פורץ בבכי חזק.
ובין צרחותיו   גם מילים מתגבשות
לכתב אישום אכזרי ומוצק.


אני יוצא מהבית,  טורק דלת כבדה,
וצרחותיו המרושעות הושתקו
והשמש זורחת,   והרוח קלה,
ופרחים עדינים לבלבו.
והאוויר הנקי    ממלא ריאותיי
והריחות ממלאים את ליבי,
אך הד הצרחות   שמהדהד באוזניי
לא נותן מנוחה לנפשי.

אני מסתובב ברחובות, כדי לשטוף את עיניי,
ולהשתיק את הקול בראשי,
אך בשלוליות ושמשות, אני רואה את פניו,
הנועצות בי מבט מאשים.
אני מחיש צעדיי, אני נושך לשוני,
אני מדבר אל עצמי בקול רם.
אך אינני משתיק את הקול באוזני
שנדמה כי לא יידום לעולם.
אני רץ ובוכה, נדמה שרצתי שעות,
הלילה החשיך כבר סביבי.
לא התכוונתי לחזור, אך מבין הדמעות,
אני רואה שוב את דלת ביתי.

אני נכנס שוב לבית,   כפושע נידון,
בצעדים מפוחדים ושקטים.
וחדרים חשוכים, בקול שָקט וברור,
מקדלמים סעיפי אשמתי.

וילד ישן, בין נשימה לנשימה,
לועג לי בקול צח ובהיר.
והתקרבתי בשקט - כי אימו ישנה -
ואני מרוצץ את ראשו אל הקיר.


והיום עוד יזרח,   ואישתי הגאה, 
עוד תשטוף את הדם מידיי. 
ואני מתקפל לי מאושֶר,   מתיישב בפינה,
וישן עם חיוך על פניי. 




השבוע עלה לכותרות כתב האישום בפרשה שזכתה לכינוי המצמרר פרשת 'האב המטלטל', בו הואשם אדם בתקיפת שני ילדיו בני הארבעה חודשים, וגרימת מותו של אחד מהם. שמענו בשנים האחרונות על כמה מקרים של הורים שרצחו את ילדיהם בלהט הרגע או בכוונת תחילה, אך אלו ידעו שביצעו רצח והתנהגו בהתאם - הם ניסו להסתיר את הגופות ולשבש את הראיות. מה מוביל אדם לתקוף באלימות כמעט אגבית את הילדיו התינוקות, ואז להבהיל אותם לקבלת עזרה?
מבלי להכיר את פרטי המקרה לא יהיה זה הוגן אפילו להניח שהאיש אכן אשם, ולא נוכל להתיימק להציץ לעולמו הפנימי של אב זה. אך כשדימוי המאורעות רודף את הדמיון ומורט את העצסים, קשה שלא לנסות ולנחש מה מרגיש אדם ברגעים כאלו. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה